תמצית העובדות המשיב (המערער שכנגד), סובל משיתוק מוחין מלידה, ללא פגיעה בתפקוד השכלי. המוסד לביטוח לאומי הכיר בו כנכה בשיעור של 100%. על אף זאת, היה המשיב מסוגל להתהלך - אם כי באופן מוגבל - עד שבשנים 1998-1997 חלה ירידה בכושר הליכתו, בשל כאבים בפרק ירך ימין.
ב-1999 עבר המשיב ניתוח להחלפת מפרק הירך במפרק מלאכותי, בבית החולים שערי צדק (המערער והמשיב שכנגד). לאחר ימים מספר, אירעה פריקה של המפרק המלאכותי. המשיב עבר טיפולים וניתוחים נוספים, אולם נותר מרותק לכסא גלגלים. את נזקיו הוא תבע מבית-החולים המערער, וטען כי התרשלותו, היא שהביאה להרעה במצבו הבריאותי. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, קבע כי בית החולים הפר את חובת הזהירות כלפי המשיב, ופסק, כי אילו בוצע הניתוח כראוי, היה הוא מסתיים, בהסתברות גבוהה, בהצלחה, כי כתוצאה מכך, לא היה המשיב נזקק עוד לקביים או להליכון, ושב היה למצב בו היה נתון עובר להידרדרות שהחלה בשנת 1997.
אלא שהרשלנות כאן - כך נקבע - סיכלה באופן ממשי את סיכויי ההחלמה. עם זאת, כך נקבע, יש להניח כי המשיב היה נתקל בקשיי הליכה המתגברים עם הזמן. בנסיבות המקרה, סבר בית המשפט קמא כי אין מקום לקבוע את הפיצוי בהסתמך על העיקרון בדבר "הפחתת סיכויי החלמה", שהותווה בע"א 231/84 פתאח.
בית המשפט החליט לערוך אומדן גלובאלי, בהתחשב בכל הנתונים שבפניו, ובכך שגם אילו נחל הניתוח הצלחה, היתה חלה במשך הזמן הרעה במצבו של המשיב. הערעור על פסק דין זה מתמקד בשאלת גובה הנזק. המערער סבור כי יש מקום להחיל בענייננו את הלכת פתאח, ולקבוע את הפיצוי על-פי שיעור הפחתת סיכויי ההחלמה.
הערעורים נדחו
נקבע - במקרה דנן, קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לראשי הנזק השונים אינן מצדיקות התערבות.
נקבע - בפסק-הדין פתאח נקבע כי אבדן סיכויי החלמה, שנגרם עקב הרשלנות, יכול להיחשב, הוא עצמו, כנזק בר-פיצוי, כאשר על התובע להראות כי נתקיימו יסודות העוולה ביחס לראש-נזק זה. דוקטרינת "אובדן סיכויי החלמה" עשויה לשמש אחד מבין הכלים בהתמודדות עם בעיית העמימות הראייתית, כשיש אי-ודאות בנוגע לשאלת הזיקה הסיבתית בין הסיכון שנוצר בהתרשלות, לבין הנזק.
נקבע - בנסיבות דנן צדק בית-המשפט המחוזי, משבחר שלא לפנות לראש הנזק של אובדן סיכויי החלמה, שכן אין זה המקרה, שבו מתקיימת עמימות ראייתית המצדיקה היאחזות בראש נזק חלופי זה, כמשענת לניזוק שנשללו ממנו הכלים הנקוטים ברגיל. בענייננו ידוע מה היה מצבו של המשיב קודם למעשה ההתרשלות - ובעניין זה לא היתה עמימות ראייתית - וידוע גם במידה מספקת מה היה מצבו אלמלא ההתרשלות. בפני בית המשפט קמא הובאו ראיות ונשמעו עדויות של מומחים, ועל יסוד החומר כולו מצא בית המשפט, כי שיעור ההצלחה של הניתוח, במקרה של המשיב, היה גבוה, וכי הרשלנות סיכלה אותו באופן ממשי.