תמצית העובדות
ענינה של העתירה שבפנינו במרוץ הסמכויות בין בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין רבני. במוקדו של הדיון עיקול שהוטל על דירת מגורים על-ידי בית הדין הרבני. השאלה שבפנינו היא, האם הוצא צו העקול בסמכות כדין אם לאו.
ביום 26.5.98 הגיש הבעל לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף בדירה. מנגד, הגישה האשה ביום 19.10.98 לבית הדין שתי תביעות, לשלום בית ולמדור. כן הגישה לבית הדין בקשה דחופה למתן צו עיקול, צו מניעה ולקבלת צו זמני למדור ייחודי-ספציפי. ביום 21.10.98 הוציא בית הדין צו עיקול על דירת המגורים, וביום 21.1.99 הוציא בית הדין צו למדור ספציפי.
רק ביום 11.6.02 (למעלה מ-4 שנים אחרי שהתביעה הוגשה) קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעתו של הבעל לפירוק שיתוף, אך הבהיר שלא יוכל לממש את ההחלטה עד להסרת העיקול על-ידי בית הדין. הבעל פנה לבית הדין האזורי, בבקשה לביטול העיקול, אך בית הדין דחה את הבקשה. על החלטה זו הגיש הבעל ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וזה החליט להחזיר את העניין לבירור בבית הדין האזורי.
בית הדין האזורי דחה את הבקשה בשנית. הבעל הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין הגדול, שדחה את הערעור. עתה הגיש הבעל עתירה לבית משפט זה. לטענתו, חרג בית הדין מסמכותו, בהטלת העיקול ובסירוב לבטלו, שכן העיקול שהטיל בית הדין רוקן מתוכן את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לפרק את השיתוף, סמכות שנקנתה כדין, שכן הוא הגיש את תביעתו לפירוק שיתוף לבית המשפט לפני המועד, בו הגישה האשה את תביעותיה לשלום בית ולמדור לבית הדין הרבני. כן טוען הבעל, שהעיקול שהטיל בית הדין מפקיע, הלכה למעשה, את זכות הבעלות שלו בדירה. לטענתו, לא יתכן כי זכות האשה למדור, שהינה זכות אישית, הנגזרת מזכותה למזונות אשה, תפגע בזכותו הקניינית בדירה.
הבעל גם טוען שבית הדין לא היה רשאי להטיל עיקול לצורך שלום בית, שכן שלום בית ניתן לעשות בכל בית, ואין צורך דווקא בבית המגורים הנוכחי.
העתירה נדחתה
נקבע - הבעל הגיש את בקשתו לביטול העיקול 3 שנים אחרי שהוטל, מבלי שנתן כל הסבר לשיהוי זה. הדרישה שעתירה לבית הדין הגבוה לצדק תהיה נקיה מפגם השיהוי, חשובה שבעתיים כאשר העתירה אינה מופנית נגד גוף ציבורי בלבד, אלא עשויה גם - ובעיקר - להשפיע על צדדים נוספים.
במקרה דנן, אין הצדקה, ויש אף קושי בכך, שהאשה תאלץ כעת להתמודד עם טענות, שניתן היה להעלותן כבר בשנת 1998. לפיכך דין העתירה להדחות ולו רק מהטעם של השיהוי.
נקבע - אומנם הבעל הגיש את תביעתו לבית המשפט לענייני משפחה לפני שהגישה האשה את תביעותיה לבית הדין, אך אין בכך כדי לשלול מבית הדין את הסמכות לדון בעניינה. כאשר "מירוץ הסמכויות" נוגע לעניין אחד, אז המועד הקובע לעניין הקניית סמכות הינו מועד הגשת התביעה. אך בענייננו לא מדובר ב"מירוץ סמכויות" במובן הצר, שכן התביעות "המתחרות" עוסקות בעניינים שונים: הסעדים המבוקשים - פירוק שיתוף ומדור - אינם זהים, העילות המשפטיות אינן זהות, העובדות המבססות את התביעות אינן בהכרח קשורות והתביעות אינן באות להגן על אותן זכויות ואותם אינטרסים.
לא די בנקודות החפיפה בין שתי הסוגיות, כדי להצדיק חסימת זכותו של בן הזוג השני לבחור בערכאה בה הוא חפץ לממש זכויותיו.
נקבע - עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מחייב, כי משניתנה החלטה בבית הדין בעניין המדור, על בית המשפט הדן בעניין פירוק השיתוף להתחשב בהחלטה זו. וכך גם אירע בענייננו. בית המשפט לענייני משפחה החליט כי במישור העקרוני הבעל זכאי לפירוק השיתוף, אך בד בבד החליט שלא ניתן יהיה לבצע את הפירוק, עד שבית הדין יחליט להסיר את העיקול. בכך יישם בית המשפט לענייני משפחה את עקרון זה.
נקבע - בית משפט או בית דין, המכריע בעתידה של דירת המגורים, צריך לשקול גם את סוגיית המדור לילדים ולבן הזוג המחזיק בהם, ואל לו להדרש רק לזכות הקניינית של בן הזוג המבקש פירוק. לכן אין לקבל את טענת העותר, כי בית הדין אינו מוסמך לקחת בחשבון את הסיכוי להשיג שלום בית, בבואו להכריע בשאלת המדור והעיקול. ללא בית, לא ניתן להשיג שלום בית.
האשה הגישה תביעה הן לשלום בית והן למדור ספציפי מכוח זכותה למזונות. על סמכות בית הדין להטיל עיקול בהקשר האחרון, אין עוררין (שאלת סמכותו של בית הדין להטיל עיקול במסגרת תביעה לשלום בית אינה נדרשת להכרעה בענייננו).
נקבע - בית הדין, בהטילו עיקול, לא יצר "זכות קניין" או "מעין זכות קניין", מעבר לזכויות המוקנות לאשה במשפט האזרחי. הזכות למדור היא זכות אישית הקנויה לאשה כלפי בעלה, והעיקול הוא אך אמצעי דיוני (זמני) לשם אכיפתה. החלטותיו של בית הדין אינן שוללות את זכויות הקניין של העותר בדירה, ואינן מסכלות את האפשרות לפירוק השיתוף הקנייני בדירת המגורים.