"להלכה - פנים זועפות, לאגדה - פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל - מידת הדין, וזו וותרנית, מקילה, רכה משמן - מידת הרחמים. זו גוזרת גזרה ואינה נותנתה לשיעורים: הן שלה הן ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כוחו ודעתו של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו קליפה, גוף, מעשה; וזו נשמה, כוונה. כאן, אדיקות מאובנת, חובה, שיעבוד. וכאן התחדשות תמידית, חירות, רשות". (חיים נחמן ביאליק, "הלכה ואגדה").
את הדברים האלה מביאה השופטת ניב ריבה, בפסק דין שכתבה כהקדמה וכרקע לקטע הבא שכתבה:
"לדין - פנים זועפות, לפשרה - פנים שוחקות.
הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים. מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית "מזעיפה" בדרך כלל, את פניה למי מן המתדיינים, היא סופה המשפטי של המחלוקת אולם לא בהכרח מכבה את גחליה".
(מתוך פסק דין מיום כ"ט בסיון תשס"ה, (6.07.05), יעקב וציפורה עוזר נגד נוה בנין ופתוח בע"מ, בית משפט השלום בתל-אביב).
מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, לאחר שהסכימו שני הצדדים לקבל פסק דין על-פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.
בדבריה אלה ממחישה לנו השופטת עד כמה בית המשפט אוהב את דרך הפשרה ועד כמה הוא מעודד אותנו האזרחים ללכת בה.
טענתי היא, כפי שיובהר ויומחש בהמשך, כי בניגוד למגמת בית המשפט, יש להיזהר עד מאוד מלהסכים לדרך זו, גם אם בית המשפט נותן לך להבין כי הוא אוהד אותך.
סעיף 79א' לחוק בתי המשפט הינו כאמור הליך רצוי בבית המשפט. זאת בעיקר בשל האפשרות שהוא נותן בידיו של השופט להגיע לפסיקה מהירה, לסגור תיקים ולמנוע התדיינות ממושכת ורבת שנים.
אלא שכל זה – בא על חשבון משהו אחר, שמא משהו יותר חשוב, יותר מהותי.
אחד מחסרונותיו של הליך זה נעוץ בכך שבית המשפט אינו חייב לנמק את פסק הדין שניתן על-פי סעיף 79א'.
מדוע חסרון?
כי קשה מאוד להגיש ערעור על פסק דין לא מנומק: הגשת ערעור תלויה ביכולת המערער לטעון נגד השיקולים המשפטיים וההחלטות המשפטיות של השופט כפי שהן מנומקות בפסק הדין. בהעדר תוכן מסוג זה – אין על מה לערער. המשמעות היא שנשארים עם פסק דין מאכזב.
קורה שבית המשפט טועה.
הגישה המעודדת הליכה בדרך הפשרה יכולה להיות מוצדקת כאשר בית המשפט לא עושה טעויות וכאשר אין לו שיקולים נעלמים וסמויים. אולם יש מקרים שבהם החופש הזה שניתן לבית המשפט (בהסכמת הצדדים לדיון ובעידודם של עורכי הדין) יכול להיות בעוכריו של אחד הצדדים.
קורה שבית המשפט הוא בלתי צפוי.
דעתי היא שככל שניתן לבית המשפט חופש גדול יותר - כך גדל הסיכון לקבל פסק דין מפתיע. מי שנותן את החופש הזה לבית המשפט - שלא יבוא בתלונות לאחר מעשה. דברים אלה מכוונים הן לאזרחים המתדיינים והן לעורכי הדין שלהם.
הנה סיפורו של יהודי ציוני מצרפת שרצה לעלות ארצה...
בשנת 1996 הוא ואחיו קנו שתי דירות מקבלן. הקונים ביקשו כי עמוד אשר עמד בחדר השינה יוסר כליל. הקבלן הבטיח כי העמוד יבוטל ואף התחייב על כך בכתב בנספח שכמוהו כחוזה המכר, ובית המשפט אישר התחייבות זאת כבת תוקף על אף ניסיונו של הקבלן להתנער ממנה.
העמוד לא הוסר והאיש לא עבר לגור בדירה שרכש; הוא נשאר עם משפחתו בצרפת.
המשפט התנהל לאיטו ולאחר שנשמעו הראיות הסכימו הצדדים כי בית המשפט יפסוק בדרך הפשרה, על-פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.
מפסק הדין עולה שבית המשפט' כאמור, האמין לתובע ואף כינה אותו: "הג'נטלמן ההדור ונעים הסבר".
השופטת אף ציינה כי היא מקבלת את טענת התובע: "הנני מקבלת טענת אחי התובע כי הוטעו התובעים לחשוב כי בחלל חדר השינה לא יוקם עמוד כלשהו וכי אלמלא כך לא היו התובעים רוכשים את הדירות. הנני מאמינה כי נציג השיווק של הנתבעת היה נלהב למכור שתי דירות בבת אחת ולצורך כך היה נכון להבטיח הרים כגבעות".
התביעה הייתה על סך 334,011 ש"ח והיא התייחסה לשתי הדירות.
בפסק הדין שניתן על דרך הפשרה זיכה בית המשפט את התובעים בסכום של 55,000 ש"ח (על שתי הדירות).
להלן חישוב שנעשה בהערכה בלבד לגבי הוצאותיו של התובע, על-מנת להמחיש את משמעות פסק הדין לגביו – משמעות "הזכייה" בדין ובסכום שננקב בפסק הדין:
אגרה לבית המשפט: 7,500 ש"ח.
שכר מומחה מטעם התביעה לבדיקת שתי הדירות: 5,000 ש"ח.
שכר שמאי מקרקעין להערכת ירידת ערך שתי הדירות: 3,000 ש"ח.
הוצאות בפועל של ימי עבודה, נסיעות, (כולל טיסות): 3,000 ש"ח.
שכר טירחת עורך דין: 12,000 ש"ח.
סה"כ הוצאות: 30,500 ש"ח.
סה"כ הכנסות: 55,000 ש"ח.
נטו לשתי הדירות: 24,500 ש"ח.
נטו לדירה אחת: 12,250 ש"ח.
להזכיר: סכום התביעה היה על-סך 334,011 ש"ח ובית המשפט האמין לתובעים בעילת התביעה העיקרית, בכך שהם לא היו קונים את הדירות לו היו יודעים שהליקוי המהותי של העמוד לא היה מתוקן/מוסר, והא ראייה, בשל הישארות העמוד במקומו – נשארו בחו"ל.
אמנם בית המשפט כלל בפסק דינו את המרכיב של ירידת הערך, כפי הבנתו, אך האם הוא כלל גם מרכיבים אחרים? האם עגמת הנפש שהייתה קיצונית במקרה זה, עד כדי ויתור על הדירה נכללה? האם, כיצד, ועל איזה בסיס נלקחה עובדה זו ושוקללה בפסק הדין?
במקרה הזה בדיעבד, היה עדיף ללכת לתביעה קטנה.
נכון, אין לנבא מה היה קורה לו לא הייתה הסכמה דיונית לקיצור ההליכים על-פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט; ניתן לומר כי היה נפסק סכום גדול יותר או קטן יותר. אך דבר אחד ברור: בית המשפט היה מנמק את פסק דינו ומבהיר ביתר דיוק את מרכיבי פסק הדין. על כך היה ניתן לערער.
בגלל העמוד הזה משפחה לא עלתה לארץ.
פלוני נשאר בצרפת עם אכזבה ומרירות בלבו.
אנו הפסדנו עולה ציוני וקיבלנו פסק דין שתחילתו נופת צופים – והמשכו תמוה, לא מנומק ולא מובן.
הערה לסיום:
בפסק הדין ישנה התייחסות לנושא עוגמת הנפש. בארץ ישראל בהשוואה לארצות הברית למשל – נושא זה אינו מפותח. הסכומים שבית המשפט הישראלי פוסק כפיצוי על עוגמת נפש הוא מגוחך עד מצחיק.
זהו כמובן נושא למאמר אחר.