"אני מקווה לא להיות בארץ באוגוסט, אסע לטיול בחו"ל, העיקר לא להיות כאן בזמן ההינתקות". כך אמר החבר הטוב, בשיח רעים בליל שבת. הוא איננו ממניפי הסרטים על מכוניתו, לא כתום ולא כחול. הוא לא גיבש לעצמו עמדה מוחלטת, אם הוא בעד הנסיגה מחבל עזה או נגדה. דבר אחד הוא ידע: אנו נמצאים ימים ספורים לפני תחילת הפינוי של 8,000 תושבי החבל, על כל הסבל הכרוך בכך.
אנו נמצאים לפני ימים, שאולי לא יהיו נוראים מהם בתולדות מדינת ישראל. הוא, התל-אביבי, אינו רוצה להיות כאן בתוך הבלגן, כשכל זה יקרה, כאשר יוצא אל הפועל גזר דין מוות שנחרץ על חבל ארץ יפהפה, משגשג ופורח.
אותו חבר איחר את המועד. הוא לא הצליח לברוח מן ההינתקות. זו תפסה אותו כשהוא עדיין כאן, כשהוא רק בשלב ההכנות הנפשיות להינתקות הפרטית שלו, ולו לזמן מוגבל, מכל מה שקורה במדינת-שרון. ההינתקות, מסתבר, לא חיכתה לאוגוסט. היא כבר משתוללת כאן ועכשיו, היא כבר מטעימה אותנו, את אזרחי ישראל כולם, ללא יוצא מן הכלל, במוראותיה. היא כבר ממחישה לנו את משמעויותיה הטראומטיות. היא כבר מראה לנו לאילו תהומות מתחילה לצלול האומה הזאת, במדינת-שרון.
המראות הם ממש סוריאליסטיים. מצור חונק את גוש קטיף. סגר הוטל - כאילו באויב מסוכן מדובר, כאילו בשכם או ג'נין עסקינן. מקשים על כל יוצא ועל כל נכנס. החיים נעשו בלתי נסבלים, ואין זה מקרה. הכל מתוכנן בקשיות לב ועורף. פשרה, מעט חמלה, אינן ממין העניין.
ובעוד זרועותיה של מדינת-שרון כופות סגר על היהודים, מדינת-הטרור אינה נוצרת אש. טילים ופצמ"רים נורים כל העת על ישובי הגוש ועל היישובים בעוטף רצועת עזה. אזרחים נפגעים, בתים ניזוקים, אבל מדינת-שרון כמעט אינה מגיבה. היא מרוכזת במאבק במתנחלים ובתומכיהם, משסה בהם את המשטרה ומג"ב, את צה"ל והשב"כ, מתעמתת, חוסמת, הודפת - לא את המחבלים, לא את אויבי ישראל האמיתיים, כי אם את יריביה ומתנגדיה למבצע החיסול של גוש קטיף.
מפעם לפעם משחררים בירושלים לאוויר הכרזה שחוקה נגד אירגוני הטרור. מפעם לפעם שומעים את דוברי הממשלה, את שר הביטחון, את סגנו שמייחל רק להיות שר, את היועץ האלוף במיל., וכיו"ב אישים, בנסיון להרגיע: "כינסנו התייעצות דחופה", "מסר חריף הועבר לאבו-מאזן", "ביטחון אזרחי ישראל לא יהיה הפקר"... מלים, מלים, מלים. והיכן המעשים? כמובן, בנתיבות, בכיסופים ובכפר מימון. כל האנרגיה מופנית עתה ובימים הבאים כלפי המתנחלים, שברובם עוד לא נואשו מסיכול ההינתקות החד-צדדית האומללה.
אנו עדים כבר עתה למראות קשים שרק יילכו ויחריפו בימים הבאים: התכתשויות של יהודים בינם לבין עצמם, שפיכות דמים מאש האויב, כוחניות פנימית הדדית שלדאבון הלב רק תלך ותיגבר, התעמרות בציבור בן אלפי נפשות בעם ישראל. לא צריך בהכרח להימצא בשטח, כדי לראות לאן מידרדרת המדינה הזאת. דבר אין בכוחו עוד לעצור את הנפילה הכואבת שתואץ מיום ליום, משעה לשעה. אין מנוס מן המחזות הללו, המתרחשים במחוזות הלס והאבק של הנגב המערבי. תומכים ומתנגדים, כתומים וכחולים, יושבים אל מול מסכי הטלוויזיה, וספק אם יש אחד שאינו מתפלץ ונחרד.
גם בריחה לחו"ל ולו לפרק זמן קצר - אין בה ולא יהיה בה משום מיפלט ממחזות הכוחנות שהשתלטו על חיינו, יחמירו ויילכו. ובעצם לאן להסתלק? ללונדון? לאתרי הנופש בטורקיה? גם אם תושלם הנסיגה, במחיר נפשי כבד, ואולי גם במחיר דמים מיותר, אין היא סוף-פסוק. מה שקורה עתה במדינת-שרון איננו אלא "היומן שלפני הסרט". שרון סימן את הנתיב - נתיב ההתקפלות והנסיגה. נתיב הפטפטת וההבלגה. האויב קלט היטב את הרמז. ראשי המחבלים כבר חוגגים, בירי קסאמים לכל עבר ובהכרזות שחצניות על נצחון ה"אינתיפאדה", את גילויי החולשה של ההנהגה הישראלית, את ההשלמה עם הנסיגה-תחת-אש של חלקים גדולים בציבור היהודי.
לא מלה של שרון ולא מלה של כל מנהיג אחר שיקום אחריו - תעצור ותבלום את התאבון הערבי הגדול לכווץ עוד ועוד את המדינה היהודית. בעקבות ה"הצלחה" בגוש קטיף, אנו צפויים ללחץ גובר על ישראל - מלווה בטרור מתעצם, באיומים מבחוץ ובתעמולה תבוסתנית מבפנים. או אז יובהר לכל, כי לא מדובר בבעייתם ה"פרטית" של 8,000 עקורים, אלא בבעייתם הקיומית של 6 מיליונים יהודים, ישראלים. ההינתקות לא תפתור בעיה, היא רק תחמיר את מצבה של ישראל.