שמי, יונה לוי-גרוסמן, שם אבי ז"ל היה לוי גרוסמן. אבי נולד למשפחת חסידים בעיר לבוב, אז השתייכה לפולין, ובבגרותו חלם לעלות לארץ ישראל. אביו, שהוא סבי, היה אדם אדוק מאד ובכל דבר התייעץ ברבו הגאון הידוע. סבי, בדומה ליהודים רבים אחרים, לא אישר לאבי לעלות לארץ, כדבר רבו. כך נשאר אבי בעיר לבוב עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
עם פרוץ המלחמה נכבשה העיר ע"י הרוסים, אך כאשר הגרמנים המשיכו להתקדם מזרחה, נסוג הצבא הרוסי גם מלבוב. יום אחד נודע בעיר שהרכבת האחרונה של הצבא הרוסי יוצאת מהעיר בשעה חמש אחר הצהריים. חברו של אבי הציע לו לעלות על רכבת זו. אבי, כבן מסור להוריו, פנה וביקש גם מהם ומאחיו לעשות זאת. סבי, כהרגלו, הלך שוב להתייעץ עם הרב. עתה כבר לא יכול היה להתקבל ביחידות. כל יהודי העיר עמדו סביב בית הרב לשמוע מה יגיד להם לשאלתם האם לנצל את ההזדמנות האחרונה לברוח מהעיר?
תשובתו של הרב הייתה. להישאר.
סבתי, שמעולם לא המרתה דברי סבי ובוודאי לא דברי רב גדול בתורה, הפעם ארזה צידה לדרך ובהחבא שלחה את אבי לדרכו.
הרכבת כבר החלה בנסיעתה כשאבי הגיע לרציף. הוא נאחז בה בקרון האחרון ובקושי עלה אליה. אבי ניצל. מכל מאות אלפי יהודי לבוב של אותה תקופה, נותרו בחיים שנים עשר.
משפחתו של אבי שכללה סבתא, הורים, שתי אחיות, אח עם אשתו וילדיהם, נספתה עם כל היתר. מעולם לא נדע היכן, מתי ואיך.
מסע ההישרדות שלו בדרכי רוסיה הקשה והעוינת שווה סיפורים לרוב, אבל יותר מכל הגיע אולי הזמן לספר את הקורות את הקהילה היהודית בלבוב בתקופות שלפני כניסת הגרמנים לתוכה.
לבוב הייתה עיר אירופאית עשירה, מרכז תרבותי ומרכז רבני לא מבוטל באותם הימים. יהודים אמידים רבים חיו בה. וחצרות רבנים שקקו חיים. אלא, השפע שחצרות אלו ידעו לא הספיק. והרי ידוע שלתחושת השלטון והשפע אין די. וכל חצר שאפה להיות הגדולה מכולן. וכל רב שאף להיות המלומד והצודק בפסיקותיו. והרי גם לצדק אין גבול.
וכשנגמרו המילים במלחמת הצדק, עברו לשימוש בכוחות על. וכך קהילה שלמה עסקה בטקסי "פולסא דנורא" זה כנגד זה. וכעזר לאותם טקסים הוסיפו שריפת בתים ועסקים זה של זה. ועל כל אלו הוסיפו הלשנות לרשות הגויים זה כנגד זה כמוסיפים זרדים לשנאה שבלאו הכי יוקדת.
מה הפלא שכאשר הגיע יום פקודה לא היה מי שיפקח עיניו כדי לראות את הנולד, לנער את האנשים ולקרוא בקול גדול, ראו מה עומד לפניכם.
אבי כבר אינו בין החיים. אבל, בכל פעם כשאני שומעת את הרבנים טוענים שרק הם יודעים מה ואיך לעשות, חושבת אני, מהיכן השחצנות הזו? והרי תורת אמת מלמדת לצניעות ולידיעת מקומך באין-סוף. ומדוע הם, כמנהיגים, לא לוקחים על עצמם את האחריות למנהיגות הקלוקלת שהייתה אז? אבל יותר מכל נשאלת השאלה: איך זה שאת טקסי השטן הם עורכים בכל פעם כנגד יהודים ולא כנגד הצוררים?
איני יודעת אם אלוהים מקשיב או לא לתפילות ולקללות מעשה אדם. אבל, אני יודעת שנפש האדם מקשיבה להן עד כדי כך שאינה יכולה לברוח מהן. ומי שמכין נפשו לרוע, לשנאה ולשמד, אזי הרוע השנאה והשמד מתקיימים לא רק במושא השנאה אלא גם בזה שהתפלל עבורם.
ולגבי עקירת היהודים מחבל עזה. כמי שנעקרה מביתה בסיני תוך כדי אמירה גזענית ובוטה של נשיא מצרים דאז, שאמר: "היותי בסיני מטמאת את אדמת מצרים הקדושה", כמי שעברה את תהליך ההשפלה וההסתה מבית ובמבט ממרחק של זמן וגם מתוך אמונה שזכויותיהם של מתנחלים מצרים שהתנחלו בארץ (בעקבות כיבושה ע"י איברהים פחה בשנת 1835 ועתה קוראים לעצמם פלשתינים) אינן עולות על זכותם של מתנחלים יהודים שזו אדמתם וכבשת הרש היחידה, בארץ ישראל. חושבת אני, כי מי שגרע מיכולותיו של העם בישראל ליישב יהודים בירושלים וסביבותיה ובצמוד למותניים הצרות של המדינה לטובת התיישבויות בסיני ובעזה, עשה טעות טראגית לקיומה ועתידה של המדינה. ויפה שעה קודם לתקן טעות זו. יחד עם זאת, כשמתקנים טעות יש לתקנה נכון. והנכון שוכן במסגרת ההדדיות.
בזאת אסיים,
הלוואי, לטובת עתידנו במקום הזה, שנזכה כולנו לנקות מתוכנו את הרוע ולמלא את חללי נפשנו באהבה טובה וברכה.
בברכה,
יונה ל-ג
מושב עין-הבשור