רעננה הולכת לקלפי. עיר שאננה, רעננה. התושבים, ספונים בבתיהם המטופחים, לא ממש חושבים שיכול להיות שם רע. הרבה שנים מלך בכיפה ראש עיר מוצלח במיוחד, שהרדים לרעננים את חוש ההישרדות האזרחי, החוש הפוליטי הכי בסיסי של "להיות או לחדול"
לכאורה - את מי זה מעניין? עוד עיר, לא ממש גדולה אפילו. הרייטינג של המשחקים הפוליטיים, ההינתקות, דתיים חילוניים, מצוקה ועסקים - גבוה יותר. רק מה - אם נבחן את הנפשות הפועלות ואת חוקי המשחק, נגלה שהכל שם. לאט לאט, מסיקור לסיקור. תמשיכו לעקוב.
ההתמודדות של עוזי כהן על ראשות העיר מכניסה קצת דם חם למערכה, אבל לא מספיק עדיין. עוזי כהן מומחה בלעשות קריירה מלהיות ה- under dog הכוחני, האתנחתא הקומית והמרוויח הגדול מההליכה על קו הגבול בין מותר לאסור. מי שהפרובוקציה הפכה אצלו למקצוע, משלם מחיר באבדנה כמנוע אלקטוראלי. כלומר - רוב תושבי רעננה אוהבים ממילא את עוזי (רק) כסגן ומוכנים לבלוע את הצפרדע של מרכז הליכוד וארץ נהדרת. עם עוזי כסגן, הם חיים ברחובות נקיים טובלים בירק, ומתהדרים בסביבה ואיכות חיים ללא מתחרים.
יש מיעוט שמוכן לבחור בכל מי שיבטיח לסלק את עוזי. אלו הם "סוגרי החשבונות" מחד, והאליטיסטים חסרי התקנה שלא מסוגלים לבלוע שום צפרדע שאינה 'משוכנזת' ועשויה זהב, מאידך. כך או כך, הם מיעוט.
המועמדים הריאליים לראשות העיר רעננה הם בעיקר שניים:
הראשון, נחום חופרי, עם רקורד ארוך ומרשים בתפקידים ניהוליים, פיקודיים (טייס, מפקד טייסות, נציג ח"א בוושינגטון ועוד) ושל מנהיגות חינוכית (מנהל בי"ס, מנהל אגף חינוך). אקדמאי, בוגר פו"ם וביה"ס למנהיגות חינוכית. אדם רציני ויישר דרך, איש ללא משוא-פנים ובעל קבלות לא מעטות על עשייתו באחד מתחומי הבידול העיקריים של רעננה לעומת שכנותיה – איכות החינוך.
איש החזון והמעשה הפועל בגישה של שיווק ישיר, בלתי אמצעי, נטול גימיקים. אולי הוא חוטא לעצמו בהיעדר ה"שטיקים" הפרובוקטיביים, ואולי חוטא לנו בכך, אבל איכות נשארת איכות גם כשהיא לא נחשפת דווקא על כרומו-5-צבעים-120-גרם-עם-ורד-מדלת-לדלת ובשיווק אגרסיבי כמו של שאר המועמדים. עובדה – התמודד אחרון, וכבר מראים הסקרים היפוך מגמה ותמיכה המונית וצומחת.
בסקרים שיתפרסמו במקומוני סוף-השבוע, נוכל לזהות "היפוך מגמה" - חופרי עלה בכ-15% וסוגר את הפער בינו לבין המועמד המוביל עד אז, ברוידא, שהוא המועמד השני: כתב שטח שעבד שנים בידיעות אחרונות ובין כתבות על תאונה שם ופסטיבל יין כאן, גם ייצג את ועד הכתבים ושיחק אותה כאופוזיציונר נצחי איפה שרק אפשר, מה שהביא אותו בסופו של עניין להיות חבר מועצה (אופוזיציונר – איך לא?). ברוידא מיתג את עצמו בין זקני העיר כ"ילד שלנו שגדל כאן ברעננה מגיל אפס' ובקרב האזרחים המפוהקים שלא יודעים מי-הוא-מי, בתור זה שעשה הכי הרבה רעש בסיומן של ישיבות מועצה לאורך הקדנציה האחרונה ('אין עשן בלי אש' – אם הוא עשה רעש, אולי יש בזה משהו והוא היחידי שמסוגל לזהות את המשהו הזה, עבורנו).
מעניין לראות מה קורה בעיתונות המקומית. בשנים האחרונות התפתחה בערי הארץ תופעת המקומון הקטן, זה שמחולק לתיבות הדואר ועונה על המכנה המשותף הרחב (ובחלק מהמקרים - הנמוך) ביותר שבין תושבי העיר. ברעננה, המוביל מביניהם (בכמות, לא באיכות) הוא המקומון "קול רענן", המפורסם גם באתר רשת local. לצופים מהצד נראה, של'קול רענן' נדמה, שהוא לפחות הניו-יורק טיימס והוא מנסה להשפיע על מראה פניה של העיר בשנים הבאות, על-ידי תמיכה אגרסיבית באחד המועמדים (במקרה שלנו, בברוידא) תוך השמצות פרועות ולגלוג עז על שאר המועמדים. ממש כמו פיקינז שחושב שהוא אמסטף. סגנון התמיכה לוקה בהפרזה גרוטסקית, המעניקה לשבועון גוון צהוב והופכת אותו לבידור הכי נמוך בעיירה. יש שם, למשל, כותב אחד ושמו אשר אטדגי (מי שמע/ה?), אשר על-פי כתביו, מהווה ממש תמונת מראה של ברוידא – זה שיודע לומר את הכי רע על כולם, שמוציא דיבה זבת מוגלה (אישית שלו) על כל בעל סמכות, בלי למצמץ, תוך שהוא 'מתלקק' באותה הפרזה מול אחר/ים. העולם אליבא-דה-הטור-של-אטדגי, בנוי בקטבים: "מי שלא איתי – נגדי". הוא מקדם את ברוידא בכל מחיר (מעניין, באמת, לבחון את שאלת המחיר) ומכפיש את השאר עד לרמה של 'נוגע-לא-נוגע' בסכנת הוצאת דיבה. חי על הקצוות, אטדגי. מנקודת המבט של אזרחית מהשורה, נדמה שהשיר "עיתונאי קטן" של אריק איינשטיין נכתב על הפרופיל הציבורי של השניים הללו.
בעימות עיתונאי מצויין שערך המקומון "על השרון" בין חופרי לברוידא, אמר חופרי על סגנון ההתנהלות כמו זה המאפיין גם את אטדגי המכפיש: "לכבד מישהו זה להוסיף כבוד לעצמך".
רק שאטדגי לא שמע על אתיקה עיתונאית או אחרת. בא לברך את המועמד שלו ויצא מקלל: בשיטתו העקלקלה, הוא גורס לעפר את כבודו של ברוידא. למועמדים האחרים נשאר רק להתבונן מהצד, בשקט, שכן צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. ושימשיכו ככה.
מלבד על השרון וקול רענן, המקומונים האחרים נתנו סיקור מאוזן יותר, אולם משעמם עד פיהוק. אין פצפוצי זיקוקים, הכל אנמי ורגוע מדי. אין פובלציסטיקה של ממש, אין ביקורת, אין תחקירים נשכניים. עיר רגועה, אמרנו?
כדי לא להיות משעממת כמו הסיקור העיתונאי על הבחירות ברעננה, חכו יום-יומיים. השלב הבא: המצע של ברוידא - מבטיח את מה שכבר קויים על-ידי אחרים. שווה לעקוב.