התבשרנו, שמועצת יש"ע מפסיקה את הפעולות הגדולות בדרום, אך תקיים השבוע עצרת גדולה בת"א, במקום שבעבר נשא את השם היפה "ככר מלכי ישראל".
זאת, בניגוד למה שנאמר בכל הנאומים וההכרזות ששמעתי כבוגר נתיבות, כפר מימון, שדרות ואופקים, שם הובטח לנו, שלא תהיינה עוד הפגנות כי אם פעולות לתכלית בלבד, והתכלית היא סיכול הגירוש, ולשם כך צועדים לגוש קטיף. צועדים, לא מפגינים. עכשיו, מלב ת"א - לאן יצעדו?
המפנה הזה אומר דרשני.
מועצת יש"ע קראה לרבבות על בסיס הקונספציה ששום צבא לא יוכל לעמוד בפני לחץ של המונים גדולים. בדמיון ראו הכל את המוני אוקראינה חוסמים חודש שלם, בקור מקפיא, את מרכז קייב.
והנה, בערבו של יום רביעי אחד בכפר מימון, עמדה הקונספציה הזאת למבחן, ונכשלה. לאחר מכן, באופקים, היה לה מועד ב', וגם בו נכשלה.
מדוע? לכאורה היו למועצת יש"ע הצלחות בלתי רגילות ביצירת התנאים להתמודדות: היא הצליחה לקרוא להמונים רבים, ובליל אותו יום רביעי היו בכפר מימון אולי 60-70,000 נפש, מהם אלפים רבים שהצליחו לחדור מבעד לסגר המשטרתי והצבאי, שמנה כ-20,000.
כמו כן הצליחה מועצת יש"ע לקיים את ההמון הרב הזה בתנאי שדה קשים - בכלכלה, בשירותים, בלימודים, בהפעלת ילדים, בלוחמה פסיכולוגית מול החיילים והשוטרים. והציבור העצום הזה היה מוכן לפעול, לא להפגין, כי רק לשם כך הגיע. ברגע האמת עמד ההמון הזה, עם כל עוצמתו, מול השער של כפר מימון וציפה לאות לפרוץ החוצה ולצעוד לעבר גוש קטיף. אך בזה הרגע התברר, כי הנהגת מועצת יש"ע אינה מוכנה לתת את אות הזה. כאילו אמרו להם: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו!", והם דיברו אל בני ישראל - וישבו. מי שבנה על "לחץ ההמון" לא היה מוכן ללחוץ. היתה לו היכולת, אבל חסר לו כח הרצון. זאת, מתוך תפיסה עקרונית, שלא רק להתעמת עם המשטרה והצבא אסור, אלא אסור אפילו להגיע למצב שעלול להביא לידי עימות (לא בעימות כוחני מדובר, כמובן, על כך לא היתה כל מחלוקת מלכתחילה).
לכן, עשו סייג לסייג ואסרו אפילו הגעה למצב שבו יופעל הכוח עלינו, בו אנחנו נהיה המוכים. וכדי למנוע אפילו את זאת, הציבה מועצת יש'ע מראש שתי שורות של סדרנים, שורה לפנים משורה, אשר דאגו לכך שאיש לא יוכל אף להתקרב אל הגדר. וכך, ברגע המכריע, לאחר כמה סיבובים חסרי תכלית ומטרה מסביב לגדר מבפנים, נצטוו ההמונים לשבת ולשיר, וזה היה סופו של "לחץ ההמונים".
התופעה הזאת חזרה על עצמה "במועד ב'". צעדו בלילה מאופקים קילומטר וחצי, עד למקום שהועידה להם המשטרה, ושם רבצו האלפים תחתם עד הבוקר, כאשר השמש היוקדת גירשה אותם בחזרה אל המאהל.
המסקנות והתוצאות ברורות מעצמן: אם אין רצון להביא את לחץ ההמונים לידי ביטוי, לשם מה להביא אותם בכלל? על כך ניסו להשיב בתירוץ דחוק, שבכך מרתקים אלפי אנשי צבא ומשטרה, אך גם הסבר זה אינו מחזיק מים. כי ברגע שלשלטונות נודע שהמוני יש'ע "נובחים ואינם נושכים", די להם להושיב מולם, על כסא, שוטר קשיש אחד מן המשמר האזרחי!.
והואיל והמהלך הגדול בנגב הגיע למבוי סתום, יהיה ההמשך, כאמור, בתל אביב. אולם, מה תעלה ומה תוריד עצרת בת"א, חמישה ימים לפני היום המיועד לגירוש?
היתה הצעה, הגיונית על פניה, להביא המונים לירושלים - בימים האלה הסמוכים ליום תשעה באב, לזעוק נגד חורבן חדש שמחוללת אותו ממשלה יהודית. לו היתה הכוונה לקייב בירושלים, היה ניתן להביא לבירה גם חצי מליון אנשים. אך קייב פירושה חסימת קרית הממשלה וסתימת מרכז העיר, אין יוצא ואין בא למשרדי הממשלה ולכנסת. אך מה שהנהגת מועצת יש"ע לא היתה מסוגלת להנהיג ולבצע בנגב, היא לא תוכל להפיק מעצמה גם בירושלים. הענין היה מסתיים בעוד עיר אוהלים על המדרכה שמתחת לכנסת, במקום שהקצתה להם המשטרה, כפי שהיה בחורף שעבר, עם תוצאות עקרות.
נתניהו התפטר. לעיתוי ההתפטרות אין קשר למטרה הנעלה שלמענה אנחנו נאבקים - הצלת חבלים והצלת יישובים בא"י. קיראו בתשומת לב את דבריו: אין שם מילה נגד קריעת שטחי א"י, אין מילה נגד הזוועה של גירוש בני אדם, גירוש יהודים, מבתיהם. האג'נדה של נתניהו אינו של נאמני א"י, זו אג'נדה פרטית, של צרכיו הפוליטים לחזור ולצוף בליכוד, שבו החל סובל מרייטינג נמוך, ככל שתהליך החורבן התקדם והוא המשיך באפס מעש.
הנימוקים שנתניהו סיפק בנאומו במסיבת העיתונאים מדברים בעד עצמם. גם הוא, כך הצהיר בפירוש, היה רוצה "להתפטר מרצועת עזה", אך לא חינם, לא באופן "חד-צדדי". וזאת במיוחד, נוכח הצפי להקמת מדינת טרור איסלמית בעקבות נסיגתנו.
האיש אינו, ולא היה אף פעם, הגיבור שלנו, של אלה שאינם סוחרים בחלקי מולדת, גם תמורת שלום או תחליפי שלום. כל נסיון להתרפק עליו עכשיו כעל מושיע חדש, יהיה מגוחך. התפטרותו מועילה, כמובן, מפני שהיא אבן דרך בתהליך הפלתו של שרון. אולם תהיה זאת שגיאה להפנות עכשיו את כל האנרגיות אל הזירה הפוליטית שהינה בעצם ווירטואלית, במקום להחריף מאוד את המאבק בשטח, הנכנס עכשיו לשלבו הקריטי.
מי שראה את התנגדותם של אנשי כפר דרום להוצאת שני קרוואנים של השב"כ מן המקום, ראה תסריט לגמרי אחר מזה שהכתיבו מנהיגי מועצת יש"ע ורבניהם בנגב המערבי: הרבה פחות צמחוני והרבה יותר דומה לתמונות שיצאו מפינוי המאחז ליד יצהר. יש כרגע בגוש קטיף אלפי אנשים שאינם ת.פ. הנחיות כפר מימון. הבה נקווה, שהם ימצאו דרכי התנגדות אקטיביסתיות שאינן עקרות כפי שהיו הצעדות בנגב, ועם זאת לא תגענה לכלל אלימות ממש.
אך נותר עוד דבר אחד חיובי שמועצת יש"ע תוכל לעשות: לשגר לעבר הרצועה בחזית רחבה יחידים או קבוצות קטנות - להגיע לגדר או לציר כיסופים, או להיעצר. זו היתה מלכתחילה קריאתו של ח"כ אלדד, והתוצאות מוכיחות שהוא צדק. כאשר אלפי איש מסתננים בקבוצות קטנטנות ומפוזרות, ללא שליטה מרכזית - הצבא והמשטרה נאלצים להתפצל, וצבא כוחו בפורמציות סגורות, חולשתו בהתפזרותו.
האנשים שלנו חדורי מוטיבציה ומצטיינים ביוזמה אישית ובכושר אלתור, כל מה שנקרא "ראש גדול". בצבא וגם במשטרה ניכרת היטב השפעת ההשקעה העצומה של התנועה המחנכת לאי-ציות, שהציפה את החיילים בחומר מודפס וגם בשכנוע אחד על אחד, באומר ובצליל. כאשר חייל יצטרך לרדוף לבדו, בלילה, אחר כמה נערים - עד כמה הוא יתאמץ להצליח ב"משימה"?, לכן, אם התשה רוצים מנהיגי מועצת יש"ע - זו התשה, ואם מעצרים המוניים מקרבים את סופו הפוליטי של שרון, זו הדרך!.
בליל אופקים שלחה מועצת יש"ע כאלפים איש לחדור לגוש קטיף. 500-600 מהם נעצרו. היה במספר היחסית-קטן הזה, כדי "לסתום" לחלוטין את משטרת באר שבע. בחוסר אונים הם שחררו את כולם למחרת. סיפרו, שילדים אשר סירבו להזדהות, פשוט נזרקו החוצה. כנראה, שלאחר מעצר 3 הנערות "עד תום ההליכים", רק זה היה חסר להם - לעצור עוד כמה מאות קטינים "עד תום ההליכים"...
וזאת לזכור: ה-17 לאוגוסט מיועד להיות יום תחילת החורבן. תהליך החורבן אמור להימשך כחודש, ולכן מאבקנו אינו מסתיים, כ'א נכנס לשלבו האקטיבי ביותר. לקראת השלב הזה, ועל סמך מה שראיתי וחוויתי בצעדות הנגב, אני מייעץ לנטוש לחלוטין את תורת שב-ואל-תעשה-ברגע-המכריע שנכשלה שם, ולעצב דרכי התנגדות ההולמים יותר את עומק הטרגדיה ואת גודל הפשע, הן בתוך שטחי הגירוש והן מחוצה להם.
הרבה מאוד יכול לקרות בשבועות האלה. אם מאורע בעל משמעות יפגוש את הקו הנמשך והבלתי נפסק אף לרגע של ההתנגדות שלנו - עשוי מפגש הקווים להכריע את הכף. לעומת זאת, אם יקופל חלילה המפרש, גם רוח חזקה שתבוא לפתע, כבר לא תוכל להועיל.