בתורה בנביאים ובכתובים רשומה ודאות כי ירושת הארץ איננה זהה להורשת העממים היושבים בה. חרב מכניעת אויב ביד מי שלא הכניע ליבו לאביו שבשמים, שבה לאחור אחרי ניצחונותיה ומשאירה את הכובש חשוף וחסר מגן אל מול ההשפעות הזוחלות של כפירה שנחשיה מסרבים לעזוב את הארץ הכבושה ועם שהם מגיחים תחילה מתחת לאבני השדה ומכישים עקב בעורמה, הם אינם משתהים אם ניתנה להם רשות ומרעילים ארץ בכיכרותיה המקימים להן בליבן זבול וסוף הבאים שם לעבוד את התועבה, לגלות מן הארץ והיא נותרת סורה וגלמודה ויורשיה אינם.
הדאגה פן תקראנה לעם העומד להיכנס לארץ המובטחת הרעות האלה היא גלויה ומנוסחת בכל אכזריותה במשא צוות הפרידה של משה מעל עמו. "כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא-תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לא-יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים. כִּי-תוֹעֲבַת ה' כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ"(דברים י"ח ט'-י"ד). שלש פעמים, בזה אחר זה בשישה פסוקים צמודים, חוזרת תיבת תוֹעֲבַת ביחיד וברבים כדי לציין את הריחוק האולטימטיבי של האלוהים שנתן את הארץ ממי שמקיים בידו מעשים שאינם מאפשרים לאלוהים לתת את הארץ. משה מונה ומסווג את המעשים שמעצם טבעם הם מעשי כפירה באל אחד, שיצר את האדם בצלמו ונתן לו בחירה בין טוב לרע וציווה עליו אחריות לגורלו ולעתידו עלי אדמות ותבע כי יעבדו אותו בטוב ובישר. "כִּי-יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ-אָרֶץ וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ בָהּ, וּרְשָׁעִים מֵאֶרֶץ יִכָּרֵתוּ וּבוֹגְדִים יִסְּחוּ מִמֶּנָּה" (משלי ב' כ"א), אומר בעל ספר משלי, הד מאוחר, חוצה דורות, לצוואת משה האומר תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ. זה התנאי.
כולם צדיקים ייתכן כי בפסוק במשלי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ וּתְמִימִים יִוָּתְרוּ, יש הקבלה, ותמים הוא ישר וישר הוא תמים, אבל ייתכן כי המילים אינן נרדפות, כי יְשָׁרִים הם אנשי החוק, שאינם סוטים מן המותר ונזהרים מן האסור ומנקודת צאתם ועד לנקודת בואם הדרך היא הישר, בין אם הם אישית סבורים כן, בין אם לאו. הם מצייתים. הם זהירים. מעלה גדולה. אבל תְמִימִים הם האנשים שליבם שלם עם הישר, אנשים שאינם נמדדים על-פי מעשיהם ישרים ככל שיהיו אלא על-פי תוכם גם כשהתוך אינו בא לכלל ביטוי על-ידי מעשה חיצוני. הם תמימים גם כשהם לבדם עִם ה' אֱלֹהֶיךָ, לא לפני ה' אֱלֹהֶיךָ, כמו "... וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ " (מיכה ו',ח') ולא לפני אֱלֹהֶיךָ. ישר נמדד מברו, תמים נמדד מתוכו.
על המתח הזה בין הישר המשפטי, לבין התמים המזהה את הישר עם השלם הפנימי, תלויה ירושת הארץ. הדיין, פוסק מה ישר על-פי המשפט, אבל המשפט מותנה במה שעיניו של הדיין רואות, ראיות אם לא הועלמו, עדים אם לא נסתרו, חוקים על-פי מה שמחוקקים חוקקו, ואפילו על-פי מה שפשוטה של תורה מפורשת דרשה, ויכול שיהיה ה' עם הדיין, ויכול שאין ה' שם, כמו שאמרו במסכת בבא מציעא ל',ב', " אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין", לא היו תמימים עִם ה' אֱלֹהֶיךָ. ההורשה אפשרית על-פי המשפט. הירושה רק עם פי הלפנים משורת הדין, עם ה'תוכו', הזיהוי המוחלט של ברו עם תוכו. משה אומר כן בתורה. ישעיה אומר כן בנביאים "...וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ )" ישעיה ס', כ,א), ומשורר תהלים אומר כן כמה וכמה פעמים בפרק ל"ז של אסופת מזמוריו, " כִּי-מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ-אָרֶץ"(ט'), וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל-רֹב שָׁלוֹם"(י"א), "כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ, וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ"(כ"ב),"צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ, וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ"(כ"ט). שורש אחד, י.ר.ש, אומר לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ ואומר על הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם כי ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, ומה שמבדיל, מה שקובע אם השורש האחד יצמיח ירושה או הורשה הוא הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה.
כוח עצמאי מתוך הפירוט נראה כי הארץ הייתה אחוזה בפחד מתמיד מפני הבלתי ידוע, הצפון, הנסתר. פחד העתיד המידי של מצביא, או של אישה עקרה, או של יולדת על האבניים, או של סוחר או פועל מפני יריבו הכלכלי, הפחד "מאין באת" והפחד לאן "אתה הולך", מחידת החיים, מסודו האפל של המוות, הפחד אימי הרעש והסופה, הפחד מחוסר האונים של הקנה החלול, ההוגה פחד על פחד, האדם. מה שאדם יכול היה לדעת לא שיכך את הפחדים ועל כן באה האלילות והציעה עצמה כיחידה היודעת מה שאי-אפשר לדעת, ודרשה כי יקנו את חסדיה בכל מחיר, פן תאנף, אף במאמיר בכל מחיר, מחיר הבן האהוב, העברתו באש.
היקום כולו היה לשדה קרב בין כוחות עצמאיים שלא נמצא מדע בעולם שניתק אותם מם האקראי וחיבר אותם לרצף אחד של חוקי טבע והאדם המאוים חשש שמא השמש לא תעלה ויומו יאזל בטרם יתחיל, ריצה ופייס את החמה והקריב בנים אהובים לעזור לה לעלות מן הלילות בהן נחה. הוא הביט בירח שלא חג סביב לארץ ולא האיר מאורה החוזר של החמה אלא היה לכוח עצמאי אבל היו כוחות גדולים ממנו שנגסו ומיעטו אותו, וגם אותם היה צריך לפייס וליצור אליהם קירבה באמצעות קורבן. כל פחד היה אל, ולכל אל היה פחד, עד שבא אברהם והנחיל לבניו את האמונה שיש אל אחד בשמים שברא את כל אלה ושולט בהם " אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"(דברים י',כ') וכל מה שחסרי האונים והדעת רואים כצבא פחדים הוא הזיית פחד מפחדים מתגוששים, ונעלם מהם מה שאומר יעקב ללבן הארמי "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי (בראשית ל"א,מ"ב), האל האחד, אלוהי אברהם הוא האל האחד אלוהי יצחק הקרוי פחד יצחק, לא שיצחק פחד מפניו, אלא האל האחד הוא אדון כל הפחדים כולם, או הפחד היחיד הראוי לירא מפניו.
מראה נורא אלוהי אברהם ניסה את אברהם בלשון בה השתקף חוסר האונים והפחד מפני כוחות השולטים שלטון אקראי בעולם והדורשים את המאמיר במחירים, את הבן האהוב. " וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה"(בראשית כ"ב, ב'). הוא נתגלה אליו בברית בין הבתרים, אבל התגלות זאת להא הייתה שלימה עד שהוא נתגלה לפני אברהם של " הִנֵּנִי" בתיבות "אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר..! "(שם,י"ב). זאת ההתגלות של אלוהים הדורש " וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ" (דברים ו',ה') אבל חלילה לא עד כדי " וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ" (שם,ט"ז). העברת בנים באש, היא כפירה באלוהי "אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר".
היא הייתה לגבול עד אליו הגיע " בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ". מעבר לו הייתה האהבה לתופת. אבל התופת שרדה בעיקשות לוהטת את הפחד אלוהי אברהם ופחד יצחק. האמונה באל אחד לא השתלטה על מרחבים בהם משלה המגיה. כשמישע מלך מואב ראה כי מלחמה שאסרו עליו מלכי יהודה וישראל עומדת להכריעו, הוא נזקק לריצוי הכוחות העוינים שהשתוללו לרעתו לא על שדה הקרב אלא במרחבי רקיע. וכן כתוב במלכים ב', ג',
כ"ו-כ"ז, "וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שבַע מֵאוֹת אִיש שלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ.וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה .וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשבוּ לָאָרֶץ". הפחד מפני המראה הנורא של הקרבת בן אהוב, ולו משל האויב, הניס את הצבא המנצח לשוב אל הארץ. הנוכחות במעמד של הפרת "אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר" בהם נבדל אלוהי ישראל מאלוהי כל העממים, הייתה להפרה של אמונה אלוהית אוניברסלית.
תופת בירושלים אבל, אם צבאות ישראל המנצחים נסו מפני המראה של העברת בן באש שמא יפרע מהם אלוהי אברהם ופחד יצחק, מגלה ירמיה הנביא כי בני ישראל הפרו בממש את "אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר" והביאו על עצמם חורבן. "כֹּה אָמַר יְהוָה הָלֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים. וְיָצָאתָ אֶל-גֵּיא בֶן-הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר הַחַרְסִיתו וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ. וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-יה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל-שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו. יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ-בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם. הוּבָנוּ אֶת-בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי. ו לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְלֹא-יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה" (ירמיהו י"ט,א'-ג).
הייתה תופת בירושלים. על כן היה גיא הרגה בירושלים. ישראל לא למדו כי התועבות אינן בנות מחילה. הם באו לארץ עם אלוהי אברהם ועם פחד ישחק, הורישו גויים לפניהם, אך לא למדו לרשת, עד שהתועבות הורישו אותם. ואבוי לנו מקינת ירמיה.