ישבתי מול מסך הטלוויזיה וצפיתי בנחיתה של החללית "דיסקברי". חשתי אחוז התרגשות ואולי פחד שהנורא מכל יקרה בעוד שדרן הטלוויזיה מסביר את המתרחש. במשך השבוע תהיתי לעצמי למה אנחנו צריכים את כל הבלגאן הזה? בשביל מה אנחנו ממהרים לפלוש לכוכבים אחרים כאשר אנחנו עוד עושים את הצעדים הראשונים בשביל לנסות לחיות כאן בכדור הארץ. ואז השדרן אמר שהחללית כבר מוציאה את הגלגלים ובעוד מספר שניות היא תנחת, אבל הפעם הקודמת לימדה אותנו, שעד שזה לא מסתיים - זה לא הסתיים.
חשבתי על אילן רמון, סביר להניח כמו כל הצופים הישראלים. אולי הוא היה נחפז כשרצה להגיע לחלל? להוכיח שהשמיים הם כבר לא הגבול ויש יותר רחוק מזה. שבוע שלם תהיתי לעצמי כיצד יכולה בעלת הברית שלנו לקפח את חייו של הטייס מספר אחד שלנו. הוא, שהיה מטובי בנינו, אותו מסרנו להם כדי שישגיחו עליו. נאס"א טענו שהם למדו את הלקחים. שהם הבינו והפנימו והם מוכנים לחזור לשגרה. אבל אחרי שבוע מורט עצבים, גיליתי ששום דבר לא השתנה.
אותה טעות שלעולם חוזרת סיכנה את חייהם של טייסי "דיסקברי". קלות הדעת של מעצמה כה גדולה. אלא שהטעויות שלה נמצאות במקומות הקטנים עליהם ניתן לגשר, אך אותה מעצמה, היא זו שהעדיפה להפקיר את חייו של הטוב בבנינו. היא זו שחזרה על אותה הטעות בפעם השנייה. רק שהפעם, ספק בנס, ספק אם בגלל המדע זה הסתיים בהצלחה.
שנה וחצי אחרי שהגשים את חלומו, אחרי שנתן למדינה שלמה לטעום ולגעת רק טיפה בתהילת העולם שחלפה לה, או ליתר הדיוק התנפצה למי-יודע-כמה-חלקים, אני נזכר באילן רמון. אני תוהה עד כמה השליחות של "דיסקברי" היתה מחקרית או שמא היא רק באה להחזיר את תדמיתה הפגועה של נאס"א, או שעלי לומר - ארה"ב. החיפזון הרודף במלחמה על הטכנולוגיה, רק הוסיף לעולם הזה קורבנות טכנולוגיים בשר ודם.
שנה וחצי אחרי שארה"ב החליטה להשיב אש במלחמה על החלל והתפתחות הטכנולוגיה. שנה וחצי אחרי עזיבתו של האסטרונאוט הישראלי מספר אחד, אני מבקש מחיל האוויר הישראלי לחשוב אם בכלל אנחנו צריכים לגעת בחלום החללי. אם באמת אנחנו צריכים להיות שם ולסכן שוב את אחד מטובי בנינו? האם גם המלחמה הזו נחוצה לנו?
שנה וחצי אחרי, "דיסקברי" לא שייכת לנו, היא רק סמל לחימה של מעצמה גדולה וטכנולוגית. רמון היה אמור לשבת באולפן, ולתאר מה קורה בכל רגע. לספר קצת מה היה ב"קולומביה" ואולי להגיד שהוא שר "הבאנו שלום עליכם". ואנחנו רק שנה וחצי אחרי.