בימים קשים אלה של קריעה ותלישה, זימן לנו מזמֵן-העיתים ידיעה על עתירה לבג"צ שהוגשה בימים אלה על-ידי אוניברסיטאות המחקר בארץ, למעט מכון וויצמן, נגד חיובה התקדימי של אונ' בר-אילן על-ידי ביה"ד הארצי לעבודה לחשוף פרוטוקולים של ועדת מינויים.
ראה כאן.
הציטוטים מכתב הערעור, ומההודעה שמסרה ב"כ האוניברסיטאות לעיתונות, מהווים בעצמם עדות מעניינת לטעון-תיקון באקדמיה בנושא הנדון:
1) האוניברסיטאות יוצאות נגד "הקביעות הכלליות והעקרוניות של פסק הדין המבקש לשנות סדרי בראשית בשיטה האקדמית", כהגדרתן. מוכח, אם כן, שאם תצלצל בפעמון ענק באוזנו של דינוזאור כי תקופת בראשית חלפה, ורוחות חדשות מנשבות, לא ישמע ולא יסכין. העתירה בשם "בראשית" קשורה לאנומליה של האקדמיה בישראל, שמושתתת על המערכת הגרמנית מהמאה ה-19 (שכן מיסדי הטכניון והאונ' העברית בשנות ה-20 היו בעיקר מגרמניה). דווקא בתחום זה איננו מעתיקים, משום מה, מאמריקה. אנו באקדמיה רוצים להתגדר, מבחינה אירגונית, טקסית וחברתית בכל ההילה והפריבילגיה שהיתה מוקנית בעולם הישן ל"פרופסורים", אך בה בעת להתנער מהתביעות הדיסציפלינריות החמורות שהיו אז כרוכות במושג.
2) "הוועדות האקדמיות אינן בבחינת 'ממונה' המכריע בקידומו של עובד, או הנהלה המחליטה לגבי שכיר, אלא בקבוצת אנשים, הנותנים חוות-דעת ומכריעים את גורלו של חברם לעבודה"... "לוקחים מערכת שעובדת יפה, השיגה הישגים אדירים בתחומי המדע הטכנולוגיה הרוח והחברה, והצמיחה מתוכה חוקרים מובילים ובעלי שם, ומנסים להפוך אותה לעוד מקום עבודה וליישם עליה את ההלכות הרגילות". והרי הדברים מתמיהים, ניסוחם אומלל, והם אף לא-מדויקים. האם אדם ש"מכריעים את גורלו" אמור להיות משולל הזכויות האלמנטריות שנתכוננו בחוקי המדינה בעת החדשה, רק בגלל ש"הכרעה" זו נעשית ע"י "חברים"? האם מותר האקדמיה מ"סתם מקום עבודה" מותנה, בצורה כל-כך מהותית, דווקא בהחשכה והאפלה, שם - לפי חוקי הטבע - תתפתח רימה ותולעה? זאת אף זאת - הלב המשפטי של העתירה הוא, כמתבטא גם ברישא של הציטוט, "שהמערכת האקדמית מבוססת על שיטה ייחודית של "הערכת עמיתים". אבל בוועדות המינויים יושבים פרופסורים מן המניין, אשר ברוב העצום של המקרים מכריעים בגורלם של צעירים וזוטרים מהם בהרבה. אין אלה "עמיתים" אלא בחסדי השפה הנקייה.
3) "קשה לצפות מחבר סגל שיתן חוות-דעת או החלטה כנה העשויה להכריע את גורלו של עמיתו אלא אם יובטח לו חסיון כלפי החבר המוערך". למה? מה ה"חיסיון" שיש לי, או אמור להיות לי היום, מפני סטודנט, ואפילו דוקטורנט, שאני נותן לו ציון נמוך? למה כל כך "קשה" לצפות כזה דבר מאדם שנושא בתואר "פרופסור"? למה בצבא, שמושג החיסיון והסודיות דבוק בו, על-פניו, יותר מהאקדמיה – לא יעלה על הדעת שחוו"ד תקופתית על חייל תישמר מפניו בסוד, והוא יהיה מנוע מעיון בתיקו האישי?
4) ושוב: "לוקחים מערכת שעובדת יפה...", וכו'. אז אולי אחרת היתה "עובדת" עוד יותר יפה? את קול "החוקרים המובילים" שומעים היטב, וטוב שכך, אך קול המקופחים והכבושים לא נשמע כלל בשיטה אותה רוצה העתירה להנציח.
5) האוניברסיטאות מבקשות להשוות את עניינם להליכי בחירת שופטים: "מדוע שם נהוג לשמור על חיסיון? מדוע שם ברור לכל שאין לחשוף פרוטוקולים של הדיונים במועמדים לשפיטה?", נכתב בעתירה. נו, תגידו בעצמכם. אני בטוח שבית המשפט ישכיל לשלוח את פרנסי האוניברסיטאות אצל תורת מונטסקייה וחבריו, ואף ללמד אותם פרק בהילכות היקשים ואנלוגיה – שלא לומר בהילכות טקטיקה שבערכאות.