גיליון 61 של ביטאון לשכת עורכי הדין, עוסקת בעיקרו בנושא משפט תחת אש, זכויות אדם בימים של לחץ ביטחוני גובר. במרכז הגיליון, ראיון של מערכת הלשכה עם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין.
להלן קטעים נבחרים מתוך הראיון:
על המתנגדים ליציאה למבצע חומת מגן:
"אני איני 'מנפק כותרות' יומי. המוסד הזה ולא האיש שיושב כאן, אלא גדולים שעיצבו אותו לאורך שנות המדינה - המוסד הוא כתובת לאנשים גם בנושאים שאינם במסגרת המשפטית הצרה. אנחנו גם קצת לשכה סוציאלית, והדגלים מורמים קבע. אלא מאי, לפעמים אתה מרגיש צורך בתקופה מסוימת לתת לערכים שעומדים לרגלינו ביטוי ממוקד יותר. זה הכל".
סרבנות הגיוס:
"אם אתה נותן לאחד אתה נותן לשני ולשלישי. אם לכולם מותר לסרב - איש את רעהו חיים בלעו ואתה מגיע לאנרכיה. אינני מדבר חלילה על פקודה שדגל שחור מתנוסס עליה, פקודה בלתי חוקית בעליל שאדם הגון יסרב לה. אני מדבר על סרבנות לשרות בצה"ל. צריך להתנגד לסרבנות הזאת ושוגים אלה שפותחים לה פתח. צריך שביום בו קבוצות נוספות ירצו לשאת את הדגל הזה, הן תצטרכנה לשקול שנית את עמדתן.
במובן המשפטי-מקצועי - הצבא אוכף את החוק כלפי הסרבנים. האנשים האלה כנראה מוכנים לשלם את מחיר העונש שהצבא משית. יש סעיפים בחוק העונשין שמאפשרים אכיפה מעבר לכך מול מי שמעודד את התופעה. דנו בכך.
השיקולים היו, שמצד אחד - הצבא יעשה את שלו. מצד שני התופעה לא התפשטה, אלא קרה ההפך - הגיוס היה ברמה גבוהה. התקיימו מספר דיונים בשאלה האם יש להיכנס לשדה הפלילי כלפי המעודדים סרבנות. החלטנו לא להכריע לעת הזאת. הסוגיה לא נראתה עדיין כטעונת הכרעה במאזניים בהן נשקלו השיקולים השונים.
הטיפול המשפטי בעצורים פלשתינים:
השאלה היותר רחבה בהקשר זה, היתה שאלת ההעמדה לדין, או מעצר מנהלי. נראה כי התשובה היתה מעורבת. בקרב העצורים ניתן למצוא כאלה אשר נמנים עם הליגה השפלה ביותר של רוצחים. ויש מליגות אחרות. מגמתי היא שלפחות הבולטים שבהם, שדם רב של ישראלים על-ידיהם, יובאו לדין מהר ככל האפשר, וחלקם ישפטו בבתי משפט אזרחיים.
התוצאה תהיה שילוש במובן המשפטי, כלומר: יהיו כאלה שילכו לבתי משפט אזרחיים, הרבה יותר יופנו לבתי דין צבאיים, וחלק למעצר מנהלי. אנחנו כבר בתהליכים אלה, אם כי אין כתבי אישום, ואני לא רואה אותם בימים הקרובים.
יחסי יהודים וערבים בישראל:
"יש בסיס אידיאולוגי משפטי שאומר בעיני, כי מי שרוצה שהמדינה תהיה יהודית ודמוקרטית ותמשיך להיות כזאת, חייב בנשימה אחת לפעול לשוויון למען הערבים. אני אומר זאת כבר שנים, אך יש לתרגם זאת למעשה".
"העובדה שיש עתה מנהיגות בציבור הערבי שהיא בחלקה קיצונית, לא צריכה לטשטש את העובדה שאנו צריכים לחיות יחד. כשאני נוסע ברחוב שמואל הנביא בירושלים, ואני רואה כרזה "מוות לערבים", אני לא מהסס להגיש תלונה במשטרה בעצמי. הורתי להגיש כתב אישום נגד אוהד כדורגל שצעק "מוות לערבים". כך גם לגבי הסיסמא "אין ערבים אין פיגועים". תמיד יהיה מישהו שיצעק ומישהו שלא יאהב את מה שאתה אומר. חיים עם זה".
על החקיקה החדשה נגד הסתה לאלימות:
"גם אם תהיה לנו יד קלה על ההדק, למרות שלא כך, החוק נוסח עם תנאים מחמירים שאים בהם פגיעה בחופש הביטוי. אני רוצה להרגיע - הפעלת הסעיף תהיה ראויה. נאמרים משפטים מקוממים ביותר, ואין נוקטים צעדים נגדם, רק מתוך התפישה המשפטית של עיקרון חופש הביטוי, ומטעמי השכל הישר. החברה מהסוג שלנו זקוקה לשסתומים, וכדי לאפשר את השיח המלא.
מי שחושש לחופש הביטוי, אין ממה לחשוש. אך מי שחושש לחופש שלו להסית לאלימות - שיחשוש.
על העמדת ישראלים לדין בינלאומי:
כל אחד מגופי המדינה נזקק עתה לשיעורי בית בנושא האכיפה הבינלאומית: צבא, זרועות הבטיחון וקהיליית המודיעין. יהיו בוודאי הנחיות מתאימות.
לא שלא כיבדנו את הכללים ההומניים בעבר ועתה נוכח הקמת בית הדין הבינלאומי בהאג נשנה זאת ונכבדם. כיבדנו זאת גם קודם. אך עלינו לא להיקלע למצב שבו נעשה לנו עוול שניתן למנוע אותו.
אני אומר, בצורה חד-משמעית, וזה מובן מאליו וברור בעיני: אין אדם שהוא שליח מדינת ישראל בעבר או בהווה שחלילה, יתקבל במצב כזה ולא יזכה להגנה. זה מרור בעיני. אני מתפלא שיש כאלה במערכת החוששים אולי שלא תינתן הגנה.
יש דברים שלא פורסמו. היו מקרים של ניסיון לאכיפות בינלאומיות על דברים שקרו לפני חצי יובל שנים ויותר. טיפלנו בכך. לא היה לי ספק. ולמרות שמדובר באנשים שהם כבר מזמן גמלאים, חלקם גם בני שמונים. מדובר בנושאים משנות השבעים, לא היתה לי דקה של ספק שנטפל.
אני מקווה שזה לא ישמע מליצי: חברי ואני מרגישים כאן כחייל בשדה שכלפיו נעשה ניסיון האכיפה. גם כאשר אנו יושבים כאן בחדר עם מזגן ובתנאי נוחות, אנו חייבים להרגיש כמו החייל. אין שום ספק: אם מישהו מהאנשים שלנו שפעלו ולא חשוב באיזה דרגה ובאיזה תפקיד, מפורסם או לא מפורסם, ייתקל בבעיה - תהיה הגנה.