בימים האחרונים "חוגגים" אצלנו סביב חילול בתי הכנסת בגוש קטיף. למרות שבג"צ התיר לממשלה להחריב, בממשלה נתקבלה החלטה שלא אנחנו נחריב את בתי הכנסת נבקש מהפלשתינים והם, כאנשים תרבותיים, ישמרו על בתי הכנסת כמקובל בעולם התרבותי ביחס למקומות קדושים.
לא ניכנס כאן לשאלה ההלכתית. כרגיל במקומותינו בזמן האחרון, גם בנושא זה נשמעו "פסקי הלכה" לכיוונים שונים ואף משונים. אותנו מעניין לברר כיצד נקלענו למצב בו נושא כזה עלה לדיון. איך זה שמדינת היהודים מצליחה שוב ושוב לתמרן את עצמה לסימטאות ללא מוצא.
לפעמים אנחנו מצליחים לצאת איכשהו מסימטא ללא מוצא, ואולי זה הרעיון; נכנסים לסימטא כזאת, וכשמצליחים להיחלץ ממנה, כולם יכולים לראות עד כמה המנהיג מוכשר. עובדה, הוא הצליח לחלץ את מדינת ישראל ממבוי סתום.
אומרים שזהו ההבדל בין חכם לפיקח; אצלנו, כך נראה, מקפידים מאד להפגין פיקחות; על חכמה אין מה לדבר. זה לא מצרך מצוי אצלנו. את החכמה אנחנו משאירים לאויבינו, וכך גם אנחנו נראים. במקרה הזה "הוכחנו" לכל העולם עד כמה הפלשתינים חסרי תרבות וחסרי כל יחס למקומות קדושים.
כאילו, זו בדיוק ההוכחה שהעולם היה צריך; אם לא היינו מבקשים מהם לשמר את בתי הכנסת, העולם עוד היה טועה לחשוב שמדובר באנשים תרבותיים. כל הכבוד לממשלת ישראל שחשפה את פרצופם האמיתי של "שותפינו לתהליך השלום".
כנראה מובן מאליו שהעולם שכח כבר את ההרס שעשו מוסלמים במונומנטים דתיים באפגניסטאן. היינו צריכים להזכיר לכולם עם מי בדיוק יש לנו ולעולם עסק.
לא נעים, אבל ריח חריף של צביעות נודף מכל השיח הזה סביב בתי הכנסת, כמו גם מכל השיח הציבורי אצלנו; אנשים שכופרים בעצם המושג 'קדושה' דנים ומחליטים על גורלם של מקומות קדושים. אם מישהו מכיר הגדרה אחרת לתופעה זו, הח"מ ישמח לשמוע אותה.
פרשת השבוע שלנו פותחת ביציאה למלחמה:
(דברים כ"א) י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.
עניינים רבים נדונים בפרשה וכולם יכולים להכלל במסגרת של 'בין אדם לחברו'. לפי הכלל ש'הכל הולך אחר הפתיחה', מה הקשר בין כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ, ובין המצוות שבין אדם לחברו הבאות בהמשך?
לפני שנתיים כתבנו על המלחמה המתמדת שעלינו לנהל בתוך נפשותינו, כדי שנוכל לחיות בשלום; המלחמה להשליט את המוח על הלב, את השכל על הרגש. הראינו גם כי מי שמנסה להתחמק ממלחמה זו, הפנימית, נדון להיקלע למלחמות עם אויבים מדומים או אמיתיים, מדומים בדרך כלל, שבאים מבחוץ.
כעת אנחנו טוענים כי השיח הציבורי אצלנו בכלל ובנושא בתי הכנסת בפרט, נגוע כולו בצביעות; האם יש לכך אסמכתא בפרשת השבוע?
כדי להשיב על כך, צריכים קודם לברר מהי צביעות; אמרנו כבר שהצביעות היא האמא של הפוליטיקה (והשקר הוא האב הגאה). שקר זה שאומרים משהו שאינו אמת; צביעות זה שמציגים את עצמנו לא כמו שאנחנו באמת. זה לא חייב להיות במודע, כמובן. בהחלט יתכן שהאדם מאמין שהמסכה שלו זה הוא עצמו.
ומה אנחנו באמת? על שאלה זו ננסה להשיב בהמשך. בינתיים נציין כי נראה שקשים מאד חייו של הצבוע; לו עצמו לא תמיד ברור איזו מסכה עליו לעטות בזמן נתון או לכבוד אירוע שהזדמן לו, והתוצאה מעוררת רחמים לפעמים; כמו בעניין בתי הכנסת.
מדינת היהודים עקרה יהודים מבתיהם לשמחתם המופגנת של אויביה-אויביהם. במקום בו חיים יהודים, יש גם בתי כנסת המשמשים את היהודים לצרכים קמאיים מוזרים. כאשר עוקרים יהודים, צריכים לעקור גם את בתי הכנסת שלהם; על כך לא חשבו, כמו שלא חשבו על עוד הרבה דברים.
וכאן נחשפה הצביעות במלוא תפארתה; דיברו על בתי הכנסת כעל מקומות קדושים והתעלמו מכך שבעיני הצד השני הם בסך-הכל סמלים של השלטון הכובש שהצליחו לגרש במהלכי טרור מפוארים.
בין עקירה לחורבן
האדם כפרט, יכול שיחיה בעולם הזה עד מאה ועשרים בלא להטריד עצמו בשאלה 'מי אני באמת'. התקשורת שלו עם הסביבה תדע עליות ומורדות בהתאם למצבי רוחו המשתנים, אבל זה טבעי וחיים עם זה. אפשר אומנם לחיות יותר טוב, אבל גם ככה מסתדרים; מה גם שכדי לחיות יותר טוב צריכים להשקיע ביישום ההנחיות של פרשת השבוע שלנו, להלחם עם הנטיות הטבעיות, בעוד האדם מטבעו נוטה להעדיף את השיגרה ולהמנע ממלחמות פנימיות.
בשונה מהאדם הפרטי, חברה/מדינה אינה יכולה לשרוד לאורך זמן בלא להגדיר לעצמה מי היא באמת. חברה, בהיותה מורכבת מפרטים רבים, חייבת שתהיה לה הגדרה עצמית שבמסגרתה יוכלו למצוא את עצמם כל הפרטים המשתייכים אליה. אם אין הגדרה כזאת – נו, זה הרי מה שקורה במדינת ישראל, לא?!
לכאורה, יש למדינה הגדרה עצמית והיא מפורטת במגילת העצמאות; מדינת ישראל אמורה להיות 'מדינה יהודית'. היא אמורה גם "להבטיח שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות...".
דשנו כבר בעבר בשאלה אם אנחנו מדינה יהודית או שמא מדינה ש(זמנית לפחות) רוב אוכלוסיתה היא ממוצא יהודי. המציאות היא שאנחנו מתאמצים מאד למצוא חן בעיני העולם, המערבי בעיקר אבל לא רק, ומאמץ זה אינו מאפיין יהודי בהכרח. ליתר דיוק, זו גישה הפוכה לגמרי מהוראות התורה בפרשת השבוע שלנו ובכלל.
מדינה יהודית אינה אמורה להידמות לגויים; אפילו לא לנסות. להציג את עצמנו כמדינה יהודית, כממשיכי היהדות של משה רבנו והוראותיו בפרשת כִּי-תֵצֵא, זהו עיוות שאת תוצאותיו חווינו לאחרונה, בין היתר בהתייחסות לבתי הכנסת של גוש קטיף.
ובאמת, בנושא זה התעוררה אצל הח"מ שאלת תם, ויסלחו לי כל מי שכבר הביעו דעה בעניין בתי הכנסת ובכלל: אחרי שעקרו כך וכך אלפי יהודים מבתיהם, מה זה כבר להחריב כמה בתי כנסת? מה, להחריב בית כנסת זה יותר חמור מעקירת יהודים והחרבת בתיהם?
אלא מה, הצביעות הצביעות. כאשר נקודת המוצא היא ההנחה שהמדינה היא יהודית וככזאת היא רשאית להחליט על עקירת יהודים, הרי כל הויכוח היה על הדרך שבה נתקבלו ההחלטות, לא על עצם הרעיון – מה שנשאר זה לברר אם היא רשאית גם להחריב מקומות שקדושים ליהודים.
בפרשת השבוע שלנו כתוב הפסוק הבא:
(דברים כ"ה) יא כִּי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו, אִישׁ וְאָחִיו, וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד, לְהַצִּיל אֶת-אִישָּׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ; (...)
(רש"י) סופן לבא לידי מכות כמו שנאמר מִיַּד מַכֵּהוּ; אין שלום יוצא מתוך ידי מצוּת:
אדם שנכנס לריב עם זולתו, בידוע שהוא מסוכסך עם עצמו. וזה נכון גם לגבי חברה ומדינה. באה פרשת השבוע ומורה לנו את הדרך כיצד להגיע לשלום פנימי, כל אחד בנפשו הוא, ובכך להמנע ממלחמות עם החוץ. והדרך היא להלחם בנטיה הטבעית לשים את עצמי במרכז, ובמקום זה לשים במרכז את הבורא יתברך ורצונו.
הפרשה מלאה במצוות כאלה שדורשות מן האדם התנהגות שהיא הפוכה מטבעו. כאשר הולכים בדרך זו, מתברר כי הנטיה הטבעית אינה בהכרח האדם עצמו. מתברר ונחשף הטוב המסתתר בתוכו, עד למצב בו התנהגותו משקפת במדויק את פנימיותו, שהיא כולה טוב.
וזו הדרך בה אמורה ללכת מדינת היהודים כדי שתהיה מדינה יהודית. עד עתה, מעולם לא ניסתה המדינה להיות מדינה יהודית, אפילו לא על-פי האמור במגילת העצמאות. סתם מלים יפות כתובות שם.
העולה מדברנו עד כה הוא שמצב המלחמה בו אנו מצויים מאז פרוץ המדינה ועוד קודם לכן, הוא תוצאה של המלחמה הפנימית שאנחנו מסרבים לנהל. זה לא בגלל הערבים המלחמה שלא נגמרת, זה בגללנו. לא שהערבים הם צדיקים ח"ו; רק שאילו נהגנו כיהודים, הם היו משלימים עם קיומנו כאן כבר מזמן ואפילו בשמחה.
הגיע הזמן שנפסיק להיות צבועים. הגיע הזמן שנודה כי אנחנו לא מדינה יהודית. בכך ניתן לעצמנו הזדמנות לשנות כיוון ולהפוך את המדינה למדינה יהודית. או אז נחיה כאן בשלום ובביטחון בדיוק כהבטחת ה' יתברך בתורה הקדושה.
ואז סוף סוף, באמת יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.