בתוך עיתוני סוף השובע עבי הכרס התחבא לו גם עיתון מפלגת שינוי: "השינוי".
בין שאר הכתבות הפוליטיות במגזין צדה עיני את כתבתו של הפרופסור אוריאל רייכמן, נשיא המרכז הבינתחומי בהרצליה ויו"ר נשיאות מועצת שינוי, שכותרתה "תוכנית שינוי לישראל".
פרופ' רייכמן הוא אחד מאנשי האקדמיה הבכירים הבודדים בישראל שניתן לכנותו "אקטיביסט" [דומה לו הוא פרופ' אבישי ברוורמן]. באמצע שנות ה-80 ניהל רייכמן, עם קבוצה נוספת של אנשים מוכשרים, את המאבק למען חוקה לישראל, אשר גם חרתה על דיגלה את הלוגו: "מושחתים, נמאסתם!" וניסתה גם לטפל בבעיות היסוד של "ניהול ענייני המדינה".
החוקה לא אושרה אולם התנועה הצליחה להביא לשינוי שיטת הבחירות בישראל והחל משנת 1996 הונהגה בישראל הבחירה הישירה של ראש הממשלה (אשר בינתיים כבר בוטלה ומגרעותיה התגלו כעולות על יתרונותיה).
גם אם "תנועה" זו שבראשה עמד רייכמן לא הגיע לסיפוקה, אין להתעלם כי מדינה יכולה להתקדם ולהשתכלל רק אם יהיו בשטח "אקטיביסטים" מסוגו של רייכמן - בין אם באקדמיה, בפוליטיקה או בחברה האזרחית הכוללת.
ניסיונו השני של אוריאל רייכמן להביא לשינוי פני הממשל בישראל התרחש בשנים 2001-2003. רייכמן זיהה את עלייתה של מפלגת "שינוי" וצפה את השתלבותה בתפקידי מפתח בממשלה. הרעיון של רייכמן היה לקדם פרויקט בשם "ממשל חדש בישראל", אשר ינוהל על-ידי המרכז הבינתחומי בהרצליה וישתתפו בו מיטב המומחים בנושאי מדיניות ומינהל ציבורי ומערכת שלטון ומשטר, אשר תפוקתה תהיה סדרה של הצעות "קונקרטיות" בתחומים שונים של הממשל בישראל [כמו שינוי שיטת הממשל, שינוי תהליך התקצוב הלאומי, שינוי התנהלות השלטון המקומי, סוגיית הערבים במדינת ישראל, רפורמה בניהול מקרקעי ישראל, תוכנית קונסולידציה פיסקלית למדינת ישראל ועוד].
צוותים רבים עבדו על הצעות אופרטיביות - אולם רייכמן לא צפה את היחלשותה הפנימית של המפלגה ולא את חוסר יכולתה להקדם רפורמות מסוג זה מבפנים. (כאן ניתן לציין כי דווקא בנימין נתניהו, בתפקידו כשר האוצר, הצליח לקדם ולקיים חלק מההצעות שנידונו במגרת "ממשל חדש בישראל").
היה לי הכבוד לקחת חלק בפרויקט זה ולעבוד במחיצתו של פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל ופרופ' רייכמן ואנשים טובים אחרים.
הבעיה הבסיסית בהצעה הנוכחית היא: "תפסת מרובה לא תפסת".
פרופ' רייכמן מדבר בכתבה על מרכיבים רבים ומגוונים של "השינוי לישראל", ביניהם:
1. שילוב של חתירה לחברת מופת, סולידריות יהודית וסובלנות כלפי מיעוטים לצד מחויבות לשוק חופשי, מחקר, חינוך וקידמה טכנולוגית, גיבוש חוקה והפרדת הדת מהמדינה.
2. בנייה מחודשת של הסקטור הציבורי.
3. התייחסות לשאלת חלוקתה מחדש של ארץ-ישראל, הקשר עם תפוצות העם היהודי, אופן המימוש של ה"חלוציות החדשה" בגליל ובנגב.
4. "הסתערות" על נושא החינוך.
5. מימוש ההדדיות והאחריות החברתית.
6. דאגה לעצמאים ולמעמד הביניים.
7. פיתרון לבעיית היסוד של הממשל במדינת ישראל.
8. הגברת היכולת של הממשלה לבצע את יעדיה עצמה ומיגור הבירוקרטיה הממשלתית.
9. מעבר לשיטה נשיאותית (בהתאמה לתנאי ישראל), העלאת אחוז החסימה לחמישה אחוז ובחירות ישירות באזורי בחירה של לפחות רבע מחברי הכנסת בשלב הראשון.
אין ספק שאלו הן מטרות בעלות חשיבות עליונה ומצב של "תיקון" כולם יהפוך את ישראל למדינת מופת ו"מאור אמיתי לגויים". אולם ככל הנראה לא ניתן ולא יהיה ניתן להשיג אוטופיה זו.
תהליכי השינוי בישראל צריך להיות תהליך אבולוציוני ולא "צונאמי" - כפי שבשעתו הגדיר רייכמן את השינוי בממשל הישראלי שהתכוון לקדם באמצעות מפלגת שינוי.
ראינו כיצד בנימין נתניהו, כאמור, וגם אם לא כולם מסכימים עם דרכו, מצליח לקדם רפורמות מהותיות בכלכלת ישראל - שיש להן השלכה גם על הנורמה החברתית וההתנהגותית של הציבור, רק בזכות חזון ברור, אסטרטגיה ברורה, נחישות, תמיכה גבית מראש הממשלה ומצב זמני של תמיכה פוליטית רחבה.
אין כל סיכוי לקדם את כל הרפורמות, הנכונות לכשעצמן, שתובע רייכמן בשם מפלגת שינוי.
אין ספק שהמרכז הבינתחומי בהרצליה בפרט והאקדמיה בכלל יכולים להביא לממשלה ולכנסת מצע מלא ובנוי היטב לצעדים שיש לנקוט כדי לקדם את פני הממשל הישראלי - אולם יש לברר ולקבוע סדרי עדיפויות.
אני סבור כי בראש וראשונה יש לנקוט פעולה לעבר הבעיה שאני מגדירה "לא חוסר תקציבים אלא יעילות-שלילית של הפעלתם" כמרכיב חשוב בשינוי פני המציאות בישראל. אין לי ספק כי תקציבים רבים "מתאיידים" בדרך אל המטרה הנכונה.
התוצר לנפש בישראל ושיעור המיסוי הגבוה יכלו, יחדיו, להביא לשגשוגה החברתי, הכלכלי והתשתיתי של מדינת ישראל. במקום זאת אנו מקבלים שירותים ציבוריים במחסור תמידי של תקציבים, רמת שירות לציבור נמוכה, תת-פיתוח של תשתיות לאומיות ותשתיות בשלטון המקומי, כלי סיוע ירודים ליזמות ולפתיחת עסקים קטנים (הנמנים בעיקר עם מעמד הביניים), מערכות חברתיות קורסות, מוסדות ציבור המשוועים לתקציבים, וכל זאת, כאמור, במדינה בה לא חסרים משאבים.
חלק ניכר מהמשאבים "הולכים" לכמות בלתי נדלית של עובדים בסקטור הציבורי, לפריצות של ממש בשכרם של עובדים בגופים של "הוועדים החזקים", תקציבים ומשאבים הנעלמים בשיני הבירוקרטיה וחוסר התיאום בין הרשויות, נעלמים בתרבות ניהולית ירודה, באיכות ניהול ירודה, פרי מינויים פוליטיים בלתי כשרים ואי-פיתוח של עתודה ניהולית מקצועית בשירות הציבורי המקצועי ועוד "מחלות" מסוגים שונים.
בזה צריך לטפל. אם אלו יטופלו ורמת התכנון תשתפר, יכולת האכיפה של החוקים תעלה, והיעילות השלטונית תשתפר - אין ספק שגם הדברים האחרים יקודמו.
אין צורך "להמציא את הגלגל". יש מודלים מעניינים בעולם של רפורמות מסוג זה, גם אם לא מומשו במלואן, וניתן לייבא מודלים אלו.
אני בספק אם למפלגת שינוי יש את הכוחות לקדם רפורמות מסוג זה, גם אם לרייכמן אישית יש את הכוחות. הבעיה היא רק אם יהיו לה הכלים והעוצמה הפוליטית לקדם נושאים חשובים אלו.