הפרשיות השונות הולמות בפרצופינו. מני מזוז מזגזג בפרשת מסקנות ועדת אור. הוועדה למינוי שופטים מזגזגת בפרשת השופטת מהצפון. ובכלל, נדמה כי כולנו אימצנו את הנתיב המזוגזג של החיים הפתלתלים. עד מתי? לא בטוח שלאורך זמן נוכל להתנהל בצורה כזו. הדבר משול לאנרכיה. התנהגות אינסטרומנטלית הרואה בקושי עד המטר הבא עלינו לטובה.
ראייה קצרת טווח - אתם תוהים? אסביר. ניקח לדוגמה את חוק הבחירה הישירה שנתקבל בשנת 1992. מתוך חוקה לישראל הצטמצמנו לשיטות בחירה ומשיטות בחירה הצטמצמנו לחוק בחירה ישירה שיישומו נדחה ל-1996 או אז צוותא חדא קבוצת יזמים חיצוניים וחברי כנסת קידמו את ביטולו. לא חלילה שיפורו.
והרי מה היה לנו כאן? התנהגות קצרת טווח. חברים וחברות, עם ראייה קצרת טווח אנו לא יכולים אף אם נרצה להגיע רחוק, לשקול שיקולי טווח ארוך. ובכל זאת? האם נגזר עלינו דיננו? התשובה היא לא ולא.
שלושה תנאים מסבירים חוברים יחדיו ואוכפים עלינו ראייה קצרת טווח. אי יציבות כלכלית, אי יציבות פוליטית, ותרבות. כן, תרבות. ברי לנו כי תנאי אי יציבות משפיעים על היחיד. היחיד במצב של אי יציבות לא יכול לראות למרחוק. הוא פשוט דואג לקיומו העכשווי, ועל רקע ממד הביטחון, כלום אפשר לצפות ממנו להתנהגות אחרת?
על כך נוסיף את התרבות וחסל. אלמנטים תרבותיים משפיעים על התנהגות היחידים ואוכפים עליהם שיקולי טווח קצר בהתנהלותם. אני מדבר על התרבות הפוליטית האינסטרומנטלית שאימצנו לעצמנו. אותה התנהגות בלתי ליגאלית, תרצו לומר, אלטרנטיבית, שניכסנו לעצמנו עם השנים. התנהגות זו אינה דמוקרטית, אינה שיתופית, אינה חיה בשלום עם כללי משחק פוליטיים קיימים. לעומת זאת, היא חיה בשלום ובאחווה עם תופעת אי המשילות, עם ביטויי סל, עם כללים לא מוגדרים. שם היא פורחת ועולה. וכשהיא עוטה גלימתה על האזרח, או אז אתה נתקל בתופעות של התנחלויות, שוק אפור בכלכלה, רדיו פיראטי, ועוד ועוד ועוד. זו לא שחיתות. האם אתם יכולים לומר בלב שלם כי עם ישראל הוא עם מושחת? אני לא חושב. הכול טמון בכללים.
אבל עוד לא סיימתי - יש עוד אלמנט תרבותי, שאין בילתו, חשוב לאין ערוך. בוא נודה, אנו עם רחמן בני רחמן - חנון רחום. אלמנטים תרבותיים אלה לא צמחו משנות ה-50, כמו גם לא משנות ה-30. הם חרותים עמוק עמוק במסורת היהודית שלנו. ולמטיב קרוא בכתבים ובהיסטוריית העמים, כלום ניתן לצפות אחרת?
אז מה עושים?
דמו לעצמכם חוק לא מוגדר הפוגע בקבוצה אליטיסטית. על רקע התרבות הבלתי ליגאלית - אלטרנטיבית, ועל רקע תופעת הסלחנות, אין סיכוי בעולם שמאן דהו יחפוץ להשליט אמת מידה מוסרית שתפגע בו אישית.
אני מבין את מזוז, גם את שופטי העליון, גם את חברי הכנסת וגם וגם וגם...
לא מזמן, שרת המשפטים ציפי לבני זרקה לאג'נדה הציבורית חקיקת עונשי מינימום. זה טוב. זה מסתדר עם התרבות שלנו. אני מוסיף הגדרות, הגדרות ועוד פעם הגדרות. זו עבודה קשה, והבירוקרטים שלנו פועלים בכיוון - אם במשרד הנציבות ואם במשרד המשפטים. הבעיה שהם פועלים בסתר. כלום נצפה מהם אחרת? אחרי ההגדרות יגיע שלב הדיווח ובא לציון גואל. תחשבו על זה. שנה טובה.