שנים לא נתתי את דעתי למה שהיה קרוי בלשון העם, עצלנים. העצלנים היו תלמידים בכיתה שלמדתי בה ביסודי או בתיכון. הם ישבו בכיתה ולא מצאו את מקומם. המורה הרבה פעמים נזפה בהם. החדירה בהם את תחושת הכישלון האינסופי עד אשר רבים מהם פסקו ללמוד והיו האפסים של הכיתה. כרגע איני זוכרת שמות אבל בוודאי כל אחד מאיתנו הבוגרים מעל גיל 30 לפחות ובוודאי החוגגים עשורים רבים, זוכרים את העצלנים המסכנים. בעלי תווית אי הצלחה.
מה שלא ידעו אז יודעים כיום. העצלנים אינם עצלנים - יש להם פקק בדרך להצלחה. לחלקם מסך שאינם מצליחים להרים כדי ללמוד. התופעה מסתבר פגעה ופוגעת באחוזים ניכרים מהבנים. ועל כן קראנו לרוב "עצלנים" לבנים שישבו בכיתה ולא הקשיבו. שישבו ובהו באוויר בשעה שהמורה לימד במרץ פרק בתנ"ך. לא היה שום סיכוי להצלחה כי לכתוב ולקרוא הם לא הצליחו על פי אמות המידה הסטנדרטיות. ההצלחה נמדדה על פי יכולת הביצוע ולא על פי כישורי ההבנה. ובביצוע אין מה לומר הם פשוט לא הצליחו להתמיד כדי לסיים מטלות.
היום אין סיכוי שמורה יקרא לתלמיד עצלן. ואם הוא יקרא לו עצלן הרי לא הבין מלכתחילה מהו תפקידו הפדגוגי. וגם אין סיכוי שתלמיד יקבל עליו כינוי שכזה בלא הצדקה. כן, בעבר קיבלו עליהם העצלנים את הכינוי הזה. גם חמורים וטיפשים קראו להם, ולרוב הם הזדהו עם פינוקיו שצמחו לו אוזני חמור בסיפור הקלאסי האיטלקי.
מה קרה לילדים "העצלנים"? רבים מהם בגרו ועדיין זוכרים את תחושת הכישלון. הוריהם, שברוב המקרים היו הורים שעלו לארץ וקיבלו את מרות המורים כאוטוריטה חינוכית מוצדקת, לא התריסו כנגד התייחסות המערכת החינוכית. להורים לא היו אמצעים לבחון מה באמת מפריע לילד ללמוד. והאבחונים כמובן, לא היו מפותחים כפי שהם היום.
לא הייתי צריכה ללכת רחוק כדי לבחון מה קרה לילדים שהכריזו עליהם עצלנים בילדותי. זה היה אצלי בבית. זה היה בבית השכן. כן, הרבה פעמים הם חטפו מהוריהם מכות רצח רק כדי שילמדו, ואני הייתי בוכה בחדר השני כי לא יכולתי לעזור לילדים העצלנים, אף על פי שהמורים בבית הספר וגם הפסיכולוגים ביקשו ממני, האחות שהיה לה קצת יותר קל, לתגבר את העצלנים. כן, גם פעם הצמידו אותי לתלמידה חלשה שהיתה הבת של השכנים. האמת, הפכנו להיות חברות בלב ובנפש אבל האם באמת אני כילדה בת עשר הצלחתי לעזור לה? איני יודעת, כי שנים מעטות היינו חברות טובות, אחר כך היא הוסללה למגמת פקידות ואני לחמתי על מקומי בבית הספר התיכון העירוני. אולי עד היום היא זוכרת כיצד הפרידו בינינו כי הייתי טיפהל'ה יותר מוצלחת ממנה.
מדוע אני כותבת על התופעה דווקא היום? היום שמעתי מישהו שמאוד קרוב אלי מספר לי בכאב על אי יכולתו לקרוא אנגלית. על אי יכולתו להתקדם. את הספרים שלי הוא הצליח לקרוא וזה גרם לי לתחושה שאני הצלחתי לעשות משהו. מן הנקודה של אי ההצלחה הצלחתי לגרום לו לקרוא רומן שלם. ואף להצחיק אותו ואף להזכיר לו נשכחות.
אילו הקרוב שלי זכה לתשומת הלב הנכונה מצד המערכת החינוכית היה יכול להיות בעל תואר אקדמי, יכול היה להיות כלכלן מוצלח ולא רק סוכן. אבל, הקרוב הוא דוגמה פעוטה לבעיה של דור שלם. של צעירים בשנות ה-30 וה-40 שצמחו לתוך מציאות שלא ידעה לאבחן את הכישורים הטבעיים שלהם, ולא ידעה לטפח אותם.
למען הילדים שלנו, שבוודאי יש ביניהם "עצלנים", צריך להשכיל לטפח את המערכת. עלינו ליישם שיטות למידה ודרכי הוראה חדשניים. כעובדת הוראה אני מוצאת שיש היום הרבה תלמידים בעלי קשיי למידה. זוהי אחת התופעות הבולטות המערכת החינוכית. בכל כיתה רגילה יש אחוז לא קטן של תלמידים בעלי קשיי למידה. היועצות שקורסות תחת העומס ממליצות על ריטלין. כן, כל שנה היועצות חוזרות על תרופת הפלא. ולא, אין זה הפיתרון!
הפיתרון הוא לדעתי, בהשבת בית הספר למתכונתו המקומית. אין צורך בטיפוח בתי ספר ענקיים. רצוי להשיב את מערכת החינוך למערכת קטנה בעלת כיתות קטנות, מעט כיתות בשכבה, הפועלות על פי הרכב האוכלוסייה המקומי. לא בית ספר אינטגרטיבי שהוא כבר כישלון בכל מדינות העולם. לבנות מחדש את מערכת החינוך שבו התלמיד במרכז וגם המורה מועצם סמכויות ולא נטול סמכויות.
בית הספר העתידני לטעמי צריך להיות מצומצם במבנהו, מצומצם בכמות התלמידים, ועשיר במשאבים וגירויים טכנולוגיים, וגם מכיל פינות ריענון קטנות עם כורסאות טלוויזיה. לא בית הספר האורבני גדול המימדים שבו התלמיד הולך לאיבוד עד שהוא נחלץ ממנו בתום 12 שנות לימוד ולרוב מאבד את תחושת ההצלחה. כי תחושת ההצלחה נמדדת בציוני הבגרות.