אחריות הורים לפגיעות גוף בילדיהם

למרבה הצער, קטינים מרבים להיפגע בביתם, בגנים, בבתי הספר וברשות הרבים. תביעות קטינים שנפגעו במקומות ציבוריים, מתקני ספורט ונופש, גני משחקים ומקומות דומים הינן נפוצות למדי. תביעות אלו מוגשות נגד מחזיקי המקרקעין בהם נפגעו הקטינים ו/או מפעילי מתקנים במקרקעין וכל גורם אשר אחראי לפגיעה בקטין. לעתים התביעות מתייחסות גם לאי נקיטת אמצעי זהירות על-ידי פרטים ברשות היחיד. על-פי החוק רשאי קטין לתבוע על עוולה שגרמה לו לנזק, אך כל עוד הינו קטין עליו לעשות זאת באמצעות הוריו המוסמכים לייצגו. ההורים הם המוסמכים לקבל את ההחלטה בשם הקטין אם להגיש תביעה משפטית וכיצד לנהלה ובין היתר עליהם לשקול הצעות פשרה המועלות לצורך סילוק התביעה. יש לזכור כי הורים רשאים שלא להגיש תביעה בשם הקטין ולהותיר הטיפול בנושא לקטין לכשיגיע לבגרות. החלטה כזו צופנת סיכונים משמעותיים של פיצוי מאוחר מדי, שלא ניתן לנצלו במועד לטובת הקטין, אובדן ראיות ואי יכולת לתבוע עקב אי יכולת לאתר את האחראי לנזק ואת מבטחו. במקרים רבים מן הראוי שהורי הקטין לא ימתינו, אלא יתבעו את נזקו בטרם הגיע הקטין לבגרות.

הדין הנוהג ביחס לאחריות ההורים לפגיעות גוף הנגרמות לילדיהם

כאשר קטין תובע פיצוי בשל נזק גוף שנגרם לו עקב מעשה עוולה, זהו נוהג המזיק לעתים קרובות להתגונן בדרך של משלוח תביעה [הודעת צד שלישי ] נגד הורי הקטין. בתביעה זו דורש המזיק כי הורי הקטין ישפו אותו בגין כל סכום בו יחויב, הואיל והפגיעה בקטין אירעה גם עקב אי זהירות ההורים, אשר לא השגיחו כהלכה על הקטין, או הפקידו אותו בידי משגיח שאינו מתאים, או העמידו את הקטין בסיכונים שאינם מתאימים לגילו. טענה זו שגורה בתביעות נזקי גוף שעניינן קטינים. הטענה הורחבה ומתייחסת גם לתביעות בהן תובע קטין מוסדות רפואיים בגין רשלנות רפואית שגרמה לו נזק. בתביעות אלו כבר מועלית הטענה כי אילו הקפידו ההורים על בדיקות מתאימות, או אילו השגיחו כהלכה על הקטין והיו פונים במועד לטיפול רפואי, היו יכולים למנוע או להקטין את נזקו של הקטין הנפגע. הפסיקה הכירה בזכות מזיק לתבוע השתתפות מהורי הקטין. היקף אחריות ההורים נקבע על-פי נסיבותיו של כל מקרה ובצד תביעות בהן הוכרה אחריות ההורה, קיימות תביעות בהן נדחתה הטענה לגופה. ברשימה זו נדון בבעייתיות הנובעת מעצם האפשרות העומדת למזיק הנתבע לתבוע בתביעת השתתפות את הורי הקטין הנפגע.

הצגת הבעיה

האפשרות החוקית לחייב את הורי הקטין כלפי מזיק צד שלישי בתשלום מלוא, או חלק מהפיצוי המגיע לקטין, עקב הפרת חובת הזהירות שלהם כלפי הקטין, מעוררת מספר רב של קשיים חוקיים ומעשיים. העובדה המפתיעה היא שעד כה הצליחו בתי המשפט להימנע מלהתמודד חזיתית עם קשיים אלו. יתכן שהשאלות הכרוכות בנושא זה הינן מטבען כאלה המעודדות את הדחקת הבעייתיות הכרוכה בהטלת אחריות, בדרך עקיפה, על הורה בגין פגיעה שנגרמה לילדו. הקושי העיקרי נובע מהעובדה שבעצם קבלת ההחלטה לתבוע את נזקו של הקטין נחשף ההורה לאפשרות שתוגש נגדו לתביעת השתתפות, שסכנה של תשלום פיצויים בצידה ואשר אלמלא כן לא היתה מוגשת. בעיה נוספת הנובעת מכך נעוצה בעובדה שבתביעה כזו נחשף ההורה לביקורת ודיון נוקב בשאלת טיב השגחתו על הקטין ויחסו אליו. אין לזלזל בבעיות אלו שכן אף אם אין הן מונעות, בדרך כלל, מהורים להגיש תביעות, יש בהן כדי להשפיע על שיקול דעתם בכל הנוגע לדרך ניהול התביעה ולהיטותם להתפשר על חשבון הקטין. בדיונים לא מעטים נאלצו הורים ואולי אף ילדם עצמו, לשמוע מנציג המזיק ואף מבית המשפט ביקורת נוקבת ובוטה על תפקודם כהורים ותרומתם לפגיעה בילדם, אף שלא היתה כל מחלוקת עקרונית כי ההורים הנם הורים טובים ומסורים.

היקף אחריות ההורים על-פי חוק

מעמד ההורים כלפי הקטין נקבע בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות [10]. סעיף 14 לחוק הכשרות קובע את העיקרון כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של הקטין ואילו סעיף 15 קובע: "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכיי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו" בצד החובה לדאוג לכל צורכי הקטין העניק המחוקק להורים חסינות רחבה בכל הנוגע לדרך מילוי תפקידם . חסינות זו עוגנה בסעיף 22 לחוק הכשרות הקובע: "ההורים לא יישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום לב או לא נתכוונו לטובת הקטין; הם לא יישאו באחריות לנזק שגרמו לרכושו של הקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אם פעלו בתום לב ונתכוונו לטובת הקטין". סעיף 22 פורש כמעניק חסינות רחבה להורי הקטין מפני תביעות נזיקין בין אם הנזק שנגרם לקטין הינו נזק גוף, או נזק רכוש, כל עוד לא פעלו ההורים בחוסר תום לב, או שלא התכוונו לטובת הקטין. מגבלה זו נובעת ממדיניות משפטית ברורה אשר הסטייה ממנה אפשרית רק במקרים קיצוניים. מקרה ידוע הינו הלכת ע"א 2034/98 [הלכת אמין], בו נדונה ואושרה האפשרות לתביעת ילד נגד הורה על נזקים נפשיים שנגרמו לילד עקב הזנחה מודעת שלו על-ידי ההורה . להכרה עקרונית זו בזכות התביעה של הקטין נקבע סייג בפסק הדין הקובע: "מדיניות שיפוטית ראויה מכתיבה את הגישה, על פיה רק במקרים קיצוניים יימצאו מעשים או מחדלים של הורים כהתנהגות רשלנית המולידה עילה בנזיקין נגדם". עיון בנוסח סעיף 22 לחוק הכשרות מראה כי סעיף זה, על-פי לשונו, אינו עוסק דווקא באפשרות תביעת הקטין בנזיקין אלא בתחימת היקף אחריות ההורים כלפי הקטין. אכן, על-פי לשונו יכול הורה הנתבע על-ידי צד שלישי בגין הפרת חובותיו כלפי הקטין להסתמך על הגנת סעיף 22, אך לא זו הדרך בה הלכה פסיקת בית המשפט. בפועל הועלתה בעבר רק פעם אחת שאלת היחס בין הוראת סעיף 22 האמור, לזכות המזיק לתבוע מהורי הקטין השתתפות. בע"א 587/73 עורר השופט שמגר את השאלה תוך שהוא מותיר אותה ללא הכרעה, אך תוך הבהרה שעמדתו הינה שיש להורים חסינות מפני תביעות השתתפות הואיל ויש להם חסינות מכוח סעיף 22 האמור. באותו פסק דין הסתייג השופט ויתקון מגישה זו, אך בפועל היא נותרה ללא הכרעה. כשהועלתה טענת חסינות הורים מתביעה מכוח סעיף 22 בשלב מאוחר יותר בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת ת.א 713/77 דחה בית המשפט את הטענה וקבע שההלכה בדבר אחריות ההורים כלפי מזיק התובע השתתפות הינה "מושרשת". התוצאה הינה שעד עצם היום לא התקיים כל דיון ממשי בהיקף אחריות הורים לפי סעיף 22 ומהות החסינות המוקנית להם [זאת לעומת דיון נרחב בסוגיית החסינות השיפוטית]. אני סבור כי העמדה שביטא השופט שמגר, אומנם בהערת אגב, הינה העמדה הנכונה מבחינת הדין המצוי והרצוי כאחד, ואילו הפסיקה שהטילה על ההורים אחריות בגין נזקי גוף שאירעו לילדיהם עומדת בניגוד לדין הרצוי, ולטעמי אף עומדת בסתירה לחסינות המהותית שאותה העניק המחוקק להורים.

משמעות חסינות ההורים לפי סעיף 22 לחוק הכשרות

נבדוק תחילה האם חסינות ההורים מכוח סעיף 22 לחוק הכשרות הנה רק חסינות דיונית, דהיינו, חסינות המעניקה להורים הגנה מפני תביעות הקטין בכל הנוגע למילוי חובתם כהורים, אך אינה מעניקה הגנה מפני תביעות צד שלישי. חשיבות שאלה זו נובעת מעיקרון היסוד לפיו ניתן להגיש תביעת השתתפות רק נגד מי שניתן על-פי הדין לתובעו ישירות, עיקרון המעוגן בסעיף 84 (א) לפקודת הנזיקין הקובע: כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר......" ההוראה האמורה מעניקה למעוול זכות לתבוע השתתפות מכל מזיק החב בחבות מהותית כלפי הניזוק, אף אם תביעת הניזוק נגדו היתה נכשלת עקב חסינות דיונית אישית העומדת לאותו מזיק [לדוגמה חסינות בשל התיישנות או טענת חסינות דיפלומטית] . ההוראה אינה מאפשרת למזיק לתבוע מזיק אחר, אשר עומדת לו חסינות מהותית שכמוה כהיעדר אחריות. סבורני כי החסינות הקבועה בסעיף 22 הינה חסינות מהותית באופייה וניתן להשתית קביעה זו הן על לשון החוק והן על הטעמים המהותיים ליצירת החסינות. סעיף 22 אינו מבחין בין נשיאה באחריות ההורים כלפי הקטין לבין צד שלישי. נוסחו של סעיף 22 כללי וקובע כי "ההורים לא יישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך כדי תפקידי אפוטרופסותם...". לשון הסעיף קובעת היעדר אחריות ואינה עוסקת בהענקת חסינות מתביעות מסוימות, או אפילו בקביעת הגנה מפני תביעות. איני יודע באילו מילים יכול היה המחוקק לבטא בבהירות רבה יותר את כוונתו כי החסינות המוענקת להורים הינה חסינות מהותית. לאותה מסקנה ניתן להגיע על-ידי בחינת טעמה של החסינות המוקנית להורים על-פי סעיף 22. היטיב להגדיר טעם זה השופט אור בע"א 2034/98 הנ"ל: "אכן, אין ספק כי מערכת היחסים בין הורים לילדים היא פעמים רבות מערכת טעונה ומורכבת. אין היא מחוסנת מפני תסכולים, אכזבות ומפחי נפש, הדדיים או חד-צדדיים, העלולים להצמיח ברבות הימים את התחושה כי צד אחד לא מילא את חובתו ברמת המסירות הראויה. על-כן, ראוי להדגיש, שעל בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטפלו בסוגיות אלו ועליו להימנע מלחדור שלא לצורך אל רקמת יחסים עדינה זו. אל לו לפרוץ גדר ולפתוח פירצה בפני תביעות נזיקיות של ילדים כלפי הוריהם אשר יסודן בנסיבות חיים מורכבות אשר קשה לשפוט אותן בדיעבד. אין הורים המחוסנים בפני הפעלת שיקול-דעת מוטעה במהלך מערכת יחסים כה ארוכה ומורכבת. על בית המשפט לשקול בזהירות הראויה את תחימת קו הגבול להתערבותו במסגרת הכרתו בקיום עילת תביעה בנזיקין לילד כלפי הורהו". כיצד ניתן לטעון, כי הטעם לתחימת אחריות ההורים אינו מתקיים, כאשר ההורים הם הנתבעים בתביעת השתתפות. האם דיון באופי מילוי החובה על-ידי ההורים אינו עלול לפגוע בילד רק מפני שדיון זה מתקיים במסגרת הדיון בתביעת השתתפות של מזיק צד שלישי? האם כאשר יגיע הקטין לבגרות ויקרא בפסק דין שניתן בעניינו, כי הוריו לא השגיחו עליו כהלכה, או לא דאגו שינתן לו טיפול רפואי במועד ובכך גרמו לו נזק חמור, לא יחוש מרירות רבה כלפי הוריו? האם בדרך זו לא תיגרם חדירה גסה לרקמת היחסים העדינה שבין הורים לילדיהם? כאן המקום להדגיש כי גם אם ייקבע שחסינות ההורים הינה חסינות דיונית ואינה חסינות מהותית אין בהכרח להסיק מכך כי ניתן לחזור אל הורי הקטין בתביעת השתתפות בגין התנהגות או מחדל רשלני מצדם שגרם לפגיעה בקטין. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בהתייחסות הפסיקה לחסינות השיפוטית. על אף שנקבע כי חסינות זו הנה אישית ודיונית במהותה, הוטלו מגבלות ממשיות בכל הנוגע לתביעות שהוגשו נגד המדינה בטענת אחריות שילוחית להתנהגות רשלנית של שופט, ונקבע כי ניתן לתבוע את המדינה רק במקרה של רשלנות רבתי של שופט לטעמי, כל הטעמים העומדים ביסוד החסינות המוקנית להורים מפני תביעות ילדיהם, כוחם יפה אף לתביעות השתתפות בגין רשלנות, בין אם תוגדר החסינות כמהותית, קביעה שבהכרח חייבת לגרום לביטול האפשרות לתבוע השתתפות ובין אם תוגדר חסינות ההורים כחסינות דיונית קביעה המאפשרת הגשת תביעת השתתפות תוך הטלת מגבלות מהותיות על היקף עילת התביעה. מעבר לנימוקים העומדים ביסוד החסינות שפורטו, קיים טעם נוסף, בעל חשיבות רבה המצדיק את הרחבת החסינות העומדת להורים מפני תביעות השתתפות והוא הצורך למנוע מצב של ניגוד אינטרסים בין הורים לילדיהם.

ניגוד האינטרסים שבין הקטין להוריו בתביעות השתתפות

ההורים, הפועלים להגשת תביעה משפטית בשם הקטין חייבים לשקול אך ורק את טובתו של הקטין. בכל מקרה בו ההורים הופכים לנתבעים על-ידי המזיק הנתבע הופכים הם עצמם לצד בהליך כנתבעים ועקב כך הם מצויים בניגוד אינטרסים ממשי בין האינטרס העצמי-הימנעות מחיוב בהשתתפות ובין חובתם לדאוג לאינטרסים של הקטין התובע, שהינה השגת הפיצוי הראוי המגיע בשל העוולה שבוצעה כלפי הקטין. יתכן שמצב דברים זה מחייב מינוי זמני של אפוטרוטופוס לדין מכוח הוראת סעיף 68(א) לחוק הכשרות ואולם פיתרון זה לא יוכל להתגבר על ניגוד האינטרסים המהותי. אפוטרופוס לדין לא יוכל להושיע במקרה של פשרה המושגת מחוץ לכותלי בית המשפט ולא יוכל להשפיע על עצם ההחלטה להגיש תביעה שתושפע במקרים כאלו מחששם של ההורים להיות מחויבים בתביעת השתתפות. בפסקי דין בהם נקבע, בתביעת ההשתתפות, שיעור גבוה של אחריות ההורים קיימת משמעות חמורה ביותר לחיוב זה. אם נניח כי הצדדים נהגו כדין וכל הפיצוי המגיע שולם לקטין בצד חיוב הוריו בסכומי ההשתתפות, הרי משמעות החיוב הינה כי על ההורים נגזר לשלם למזיק העיקרי סכומי כסף גבוהים, שייגרעו בהכרח מתקציב המשפחה. חשד כבד מנקר בלבי שמי ששילם את המחיר היה הקטין ממנו נגרע סכום הפיצוי, ואין צריך לומר שפיתרון "נוח" זה אינו נכון, אינו צודק ואינו חוקי. אי הבהירות השוררת כיום והגורמת לעירוב בין האינטרסים של הקטין לאינטרסים של הוריו היא שהולידה שימוש במושג שגוי לחלוטין הנקרא "רשלנות תורמת" של הורי הקטין . נדון במושג זה שכן עצם השימוש בו הנו ההוכחה הטובה ביותר למצב החוקי הלקוי.

"רשלנות תורמת" של הורי הקטין

| בפסיקת בתי המשפט הנוגעת לפגיעות בקטינים קנה לו אחיזה המושג "רשלנות תורמת" של הורי הקטין. מונח זה הינו שגוי על פניו שכן לא ניתן כלל לייחס לקטין אשם תורם, בשל מעשי הוריו, ועל כן לא ניתן לקבוע רשלנות תורמת במקרים בהם קיים אשם בהתנהגות ההורים כלפי הקטין, אלא לכל היותר ההורים הם בגדר מעוולים במשותף. השימוש במונח זה הינו מנוגד לפסיקה. אך למרות ההלכה הברורה ממשיכים בתי המשפט, כעניין שבשגרה, לדון באחריות ההורים לפגיעות בילדם תוך כינוי אותה אחריות כ"אשם תורם" או "רשלנות תורמת". משגה זה אינו יכול להיות מקרי. הטעם לשימוש במונח "רשלנות תורמת של ההורים" נובע במישרין מכך שהקטין הוא המשלם את המחיר של ייחוס אחריות משותפת למזיק ולהוריו. עצם השימוש התכוף במונח זה הינו ראיה נוספת לכך שחייב לחול שינוי מהותי, באופן שתיאסר הגשת תביעות השתתפות נגד הורים ע"י מי שגרם לנזקו של ילדם, וזאת תוך הסתמכות על החסינות המוקנית להורים בסעיף 22 לחוק הכשרות.

הפיתרון המוצע - חסינות ההורים תחול גם כלפי תביעות צד שלישי נושא זכויות הקטין בהליך המשפטי נמצא במוקד תשומת הלב של גורמי זכויות, ארגונים האמונים על שמירת זכויות הקטי , אנשי חינוך, משפטנים ועוד. נושא זה הינו רחב מכדי שאוכל להתייחס אליו ברשימה זו, אך מן הראוי להדגיש כי כיום אנו עוסקים פחות בהגנה על הקטין ויותר בהגנה על זכויותיו. קיימת ביקורת נוקבת בנוגע למידת השמירה על זכויות הקטין בהליכים משפטיים ואף הוקמה ועדה מיוחדת, הוועדה לזכויות הילד, אשר הגישה דוח מיוחד בנושא זה. ועדת משנה של אותה ועדה עסקה בהרחבה בזכותו של הקטין לייצוג נפרד, אך תחמה את המלצותיה לעניינים הנידונים בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי המשפט לנוער. למרבה הצער, פיתרון של ייצוג נפרד לקטין, במסגרת תביעות לפיצוי בשל נזק גוף שנגרם לו, אינו ישים. הטעם לכך נובע מהשוני המהותי בין הליכים הנוגעים לקטין והמתקיימים בבית המשפט לענייני משפחה, או בהליכים מכוח חוקי הנוער לבין תביעות נזקי גוף. בתביעות הראשונות ההליך אינו יזום על-ידי גורם הפועל אך ורק בשם הקטין והקטין משתתף בדיון כגורם נוסף בתביעות בין הוריו, או עקב נקיטת הליכים כפויים מכוח חוקי הנוער. לעומת זאת, הליך של תביעה בשל נזק גוף הינו הליך אותו יוזמים ההורים אך ורק מתוך דאגה לשלומו ורווחתו של הקטין. בעת הגשת ההליך הם אינם מודעים לסכנות האורבות להם מעצם נקיטת ההליך. קיים חשש ממשי שהורים היודעים, כי נקיטת יוזמה כזו תגרום להגשת תביעה נגדם ועקב כך גם להפקעת סמכויותיהם כהורים לטובת אפוטרופוס לדין שימונה על-ידי בית המשפט, יירתעו מעצם הגשת תביעה ובכך יפגעו עוד יותר באינטרסים של הקטין. עלינו לזכור כי בניגוד להליכים בבית המשפט לענייני משפחה או הליכים מכוח חוקי הנוער שמקורם במצב פתולוגי בחיי המשפחה, או במצבו של הקטין, תביעות לפיצוי נזקי קטין מוגשות, בדרך כלל, על-ידי הורים המתפקדים ללא דופי. די בהבדל זה על-מנת להמחיש כי לא ניתן ולא רצוי לאמץ ייצוג נפרד לקטינים בתביעות נזקי גוף של קטינים. הפיתרון הרצוי והתואם את הדין הכללי הינו בקביעה, כי החסינות העומדת להורים מכוח סעיף 22 לחוק הכשרות הנה מהותית, ועל כן אין מזיק זכאי לתבוע הורים כמעוולים במשותף, אלא אם ההורים לא פעלו בתום לב לטובת הקטין, כלומר במקרים נדירים ביותר. רשימה זו הנה תקציר מאמר שפורסם באתר לשכת עורכי הדין במדור מאמרים וכתבות. למאמר המלא.