יריבי ישראל מציגים בעולם את התיישבות הציונית - כמפעל קולוניאליסטי. אלא שהקולוניאליזם הוא עולם אחר לחלוטין. להלן מבט לעולם הקולוניאליסטי בעיניו של ילד. ניפרסת מציאות של עבודת עבדים בחוות הלבנים, ניצול מיני, יחס מזלזל הרואה בילידים - חפצים. זאת כמו גם מעשי הדיכוי בדרא"פ והטבח ורצח העם במציאות הפוסט-קולוניאלית בעידוד האירופים. אפילו בבריה"מ, מעצמת הסוציאליזם "המתקדם", היתה אוניברסיטה מיוחדת רק לבני העולם השלישי. אכן, מציאות אחרת והווי שונה לחלוטין.
רציתי לספר משהו מזכרונותי עם סבתא ניקול בקונגו הבלגית של סוף שנות ה-50, והפונדו הנימוח שהיתה מכינה. בינתיים זרמו הרבה מים בנהר הקונגו, הארץ שינתה בחלקה את שמה בגאווה אפריקנית ל"רואנדה" במקום הכינוי על שם הנהר המרהיב ומסמא החושים שנתן המתיישב הקולוניאלי; ובני שבט ההוטו טבחו בהמונים את בני הטוטסי עדיני המראה, הנבונים ורבי יוזמה תוך מידה של צביעות ואף שיתוף פעולה אירופי ומצד המתיישבים הלבנים.
ואומנם, היתה צביעות נוראה והיה שיתוף פעולה בפרע ההשמדה אפילו מצד כמה וכמה מהכמרים והנזירות הקתוליים הללו שניראו לי אז כה חגיגיים ומלאי רוח קודש, אחריות וחריצות בדאגה לצאן מרעיתם השחורים אפופי יראת השמים התמימה. אלא שאז עוד לא נהגו לאמר "בקונגו - כמו בקונגו". והכל נראה כמתנהל על מי מנוחות עצלים ומיוגעים מהשמש הטרופית והזעה הלחה שאף הלילה לא הפיג אותה.
ומה הם הדברים המזדקרים מיידית לתודעתי כיום, מזכרון דמותה היקרה של הסבתא ניקול, שכבר שנים רבות אינה עוד בחיים? סבתא ניקול של אז ניכחי, הילד מואיז בן ה-13 - עמלנית, כה אחראית, אך גם אשה אלגנטית הבוחנת בקפדנות כל פרט. ומעולם לא נטולת קסם גוער קמעה; אך גם משתדלת לרצות ושוב לרצות ולהפיס באירגון הליכות האחוזה ועובדיה השחורים. כמעט מעולם לא ראיתיה מודאגת. רק אחראית, בוחנת ומארגנת ומקסימה בקפדנותה האלגנטית.
"בדרום-אפריקה וברודזיה", נהגה לאמר, "האנגלים האלה עם אף גבוה, כה צבועים וחסודים בחסות הצלוב המסכן עליו הם מדברים בכל הזדמנות עד בחילה". והמשטרה שלהם מרביצה מכות רצח, ומספרים לילדיהם סיפורי מעשיות אודות הפומה הוורודה והדוב הרוקד. אנחנו בקונגו עושים הכל בעצמנו, לומדים מהם ומלמדים אותם. וכולנו ביחד מנסים את מזלנו, וטוב לנו. וכשהם מרגישים פתאום צודקים מדי על חשבון חבריהם ומתחילים להטיף ולהלשין, אנחנו מדברות על בחורות ואהבה ומצטחקות. והם מחייכים, ואחר כך גם צוחקים עם כל הלב ומיתרצים".
אך ידידי הטוב, הישאם, מכפר ליד נצרת הוציא תואר בהנדסת מים באוניברסיטת "פטריק לומומבה" במוסקבה - זו שנועדה לידידי "החברה הסוציאליסטית המתקדמת" בני העולם השלישי - ועובד כיום במנהל הכינרת. רק את זקנו הקצר ומשקפי הזעם הצודק שלו שינה מאותם ימים. ולכן אחשה היכן שאחשה, על מנת שלא ישלוף בצדקתנות את מנת הזעם הצודק שלו כנגדי ויאשימני בגישה של פטרוניות והתנשאות "לבנה" כלפי השחורים.
במחשבה שנייה, מה לעשות, אתחיל לספר מעט על דברים המסעירים עדיין את כל חושי ברגעי מוסיקת ג'ז של בין ערביים או בשעות אשמורת של אחר חצות, עד ימינו אלה:
ביום מן הימים, כשהזדמנו לחווה מספר מפקחים "מהרשות לקידום החקלאות של ממשלת קונגו הבלגית", פגשתי אז באיזה פקיד קולוניאלי דוחה בפרצופו התאוותן ובמשמניו הלבנים, שהשמש האפריקנית רק האדימה אותם עד לזרה. הוא גילה בי, ילד סקרן, נעים הליכות ובעל תגובות נבונות שלא כגילי, עמית אידאלי וערני לשטיחת סיפורי חייו ושאר הגיגים.
הוא סיפר לי שעזב את בריסל בגלל שהבחורות שם נטשוהו לנפשו.
"תאר לך", נהג לאמר כשהוא לוגם מכוסית הבלאדי מרי, "פה מספיקות תנועת אצבע צרידה ומזמינה וקריצה ומייד הן מתפשטות ומתמסרות לי". "משוגעות על לבנים". בקונגו מי צריך בורדל? היה המוטו שלו. "באירופה מביא אבאהל'ה את בנו לדפיקה הראשונה לבורדל. רק שכאן, מי צריך בורדל?"
כשסבתא ניקול עזבה לקינשאסה עם משאית עמוסה לעייפה בשקי קקאו, חשבתי על דבריו. שכבתי במיטתי העטופה בכילה נגד יתושים, והעמדתי פנים כמעיין בספר ילדים, כאשר ניף, אחת מהן, צעירה ובעלת חזה גאה פסעה פנימה לאחר ה- Niff, Viennes toi (ניף, גשי הנה) הצרוד-קמעה שלי.
רגע, אמרתי שאחשה - מנהל הכינרת, "הזעם הצודק" של חברי הישאם מכפר קנא שליד נצרת וכל זה. אלא שמבחינה נוספת של הדברים כיום, הרי שמין חופשי בגיל 13 הוא דבר נפוץ באפריקה. וכי אין הדבר עדיף על אותם ילדים רבים שממטירים מוות, משולהבים וחסרי פחד, בגיל 12 על אחיהם בקלצ'ניקובים? וכי מהטמה גאנדי המפורסם לא התחתן בגיל 13 עם ילדה בת 12? והרי אף במערב, לפני כמה מאות שנים בלבד, היו מקובלים נישואי בני 13 ו-14, ואף יולייה, סמל האהבה הרומנטית, נישאת בידי הכומר לורנצו בעיצומה של תשוקת ערגה אין סופית בגיל 14 לאהובה רומאו בן ה-15. וכך, התאהבתי אז בניף, אותה נערה טובת לב, מלאה חיוניות ומשובת נעורים קלילה ונהדרת, בעקבות גילויי בידיה את האהבה החושנית אך התמימה והטהורה ממש כשחר האפריקני. אהבת חושים זכה וראשונה זאת משמשת לי אף כיום מקור משען ותמיכה ברגעים קשים. והרי את זרימת הזכרון, הדימיון והמשב המיוזע והמשולהב של הקסם האסור המשתחרר במגעה והתפתלויות גופה של נערת-אש שכולה תנועה גמישה, להט חושים וזיעה ניגרת, קסמה של התשוקה הראשונית - את זרימת זכרון החושניות המשכרת אין לקטוע. זיכרך איתי גם כיום, נערה תמה ויקרה, זיכרך וכל מה שעוללו לך ולבני עמך המתיישבים האירופים ומורשתם הרצחנית.