על ערבות וחוסר בהירות

תמצית העובדות

המשיב הגיש לבית משפט קמא בסדר דין מקוצר נגד המערער, בשל ערבותו לחברת "ר.ע.מ. כלי עבודה בע"מ" שהיתה שייכת לבניו של המערער. בפסק דינו של בית המשפט קמא נדחו שתי טענות ההגנה, שבהן הורשה המערער להתגונן, ועניינן, ראשית, הטענה כי המשיב לא גילה למערער כי הוא חותם על ערבות לחוב קיים (להבדיל מחוב עתידי) וכי ערבותו ניתנה איפוא לאשראי חדש בלבד; ושנית, הטענה כי המשיב לא הודיע למערער בעוד מועד כדין, כי אין החברה הנערבת מקיימת את חיוביה, שכן משלוח ההודעה על-ידי הבנק בוצעה לכתובת לא נכונה. הערבות דנא מורכבת משני מסמכים: האחד, הקרוי "המסמך העיקרי", שכותרתו "ערבות מתמדת מוגבלת בסכום", הוא "הערבות הקלאסית", קרי, מסמך ההתחייבות, שכולו מודפס סטנדרטית, למעט הפרטים הפורמליים שנוספו בכתב יד. המסמך המהותי השני הוא "ההודעה לערב או לממשכן", שעל-פי דרישת חוק הערבות באה להביא פרטים רלוונטיים לידיעת הערב, ומסמך זה לוקה באי בהירות המצריכה פרשנות. אין לכחד כי יש אי בהירות במסמך, במיוחד בהקשר לסעיף (6) - האם הוסבר למערער כי הוא חותם על ערבות לחוב קיים, בהתחשב בסעיף (7), שבו נאמר כי הלקוח (הנערב) עומד בפירעון החוב הקיים.

הערעור נדחה

נקבע - במקרה דנן הטופס לא מילא כראוי את תפקידו כ"הודעה לערב", משלא היה מנוסח כדבעי, אלא שהמערער ידע על החוב הגדול של החברה ואף על-פי כן הסכים לערוב, שכן קיווה כי בהיות החברה באותה עת חברה פעילה, תצליח לעמוד בהתחייבויותיה. נקבע - חיזוק לאמור בדבר ידיעתו של המערער יימצא בכך, שמן הראיות עולה הרושם הברור כי אין המערער נטול ידע בתחום הבנקאות והמסחר והמשפט, אלא הינו איש מיומן, שהיה מבקר תדיר בבנק והכיר את הנעשה בעולם הבנקאי. על כן, משהוכח כי בניגוד לטענתו של המערער, ידע על החוב כהווייתו - אף אם קיווה כי החברה תיחלץ הימנו - נפגעה אמינותו גם באשר לטענה, בדבר אי הבנתו של טופס ההודעה לערב. נקבע - לא נגרם נזק של ממש למערער מכך שהודעת הבנק בדבר אי פירעון החובות על-ידי החברה הנערבת לא התקבלה אצלו. המערער ידע על החובות כהווייתם, שמונה ימים לפני משלוח ההודעה, משום שהוא נחלץ לעזרת החברה הנערבת, בכך שהקים חברה חדשה משלו כדי לרכוש אותה ולסייע לבניו, ובהסכם הרכישה הוצהר כי החברה הנערבת נקלעה לקשיים ואין בידה לתפקד כעסק חי. נקבע - המחוקק ביקש ליתן הגנה לערבים, בפרט ליחידים - מפני אפשרות ניצול של תמימותם ורצונם הטוב על-ידי נושה, וחובתם של בתי המשפט היא לעמוד לימינם של ערבים תמימים כדי שלא יעמדו בפני שוקת שבורה ביום שבו לא יעמוד החייב בהתחייבויותיו, אך על כל מקרה להיבחן לגופו ולעובדותיו. במקרה דנן, מכלול הנסיבות והראיות מכריע את הכף לכיוון אחריותו וידיעתו של המערער, שלא נראה כי רומה מכל עבר, כפי שהציג בעדותו, והסתירה בין עדותו במשפט הנוכחי ובין דבריו בעת בקשת הרשות להתגונן - תוכיח.