(הערה: רק מטעמי נוחות אני משתמש בלשון זכר. כל מה שאני אומר תקף גם לנשים, בהבדלי ניואנסים)
כשמדובר ביחסים שבינו לבינה, הטעות הכי נפוצה בתולדות האנושות היא היחס שלנו לתופעת הבגידה. וכדי שלא תהיה טעות, אני מתכוון למה שהחבר'ה מגדירים "סנדוויץ' מהצד". מגיל אפס, דחסו למוחנו המתפתח, שהבגידה, במיוחד של אלה הנשואים, היא חטא קשה מנשוא, שמצדיק תגובה חריפה.
הידיעה על הבגידה עלולה להתיך את הפיוזים. הפסיכולוגים מגדירים מצב כזה כ"אי שפיות זמנית". היו מקרים שגבר עם פיוזים שרופים איבד את הקשר שלו עם עצמו, ורצח את האישה שאיפשרה פלישה לנכסיו, החבויים מתחת בגדיה.
גם נשים נבגדות עלולות להשתגע ולעשות מעשים מטורפים. פורסם שיותר מאישה אחת נכנסה לאטרף, נטלה סכין מטבח והפרידה בין הגבר שלה לבין כלי הבגידה. ותחשבו על זה, שבטרם הכירו זה את זו היו השניים זרים זה לזה.
והשאלה הגדולה היא איך זה שאנחנו - מיליארדי אנשים - יכולים להיות כאלה פסיכים? אכל/ה סנדוויץ' בחוץ, אז מה? מה קרה? איזה נזק נגרם? כולה "סנדוויץ'".
הנה התשובה: עם הזמן מתפתחת אצל הגבר תחושת בעלות על אברי הבילוי הממוקמים אי שם מתחת לבגדי זוגתו. לאף אחד בעולם, למעט גניקולוגית, אסור להציץ פנימה, שלא לומר לגעת. והאישה, תפקידה לשמור. אם התרשלה בשמירה, אחת דינה - בלאגן. הגבר, אפילו יהיה רציונלי: כשמדובר באשתו הוא מאוד מאוד אמוציונאלי.
באמצעות שורות אלה, ובלי תחושת קטונתי, הריני מציע הצעה, שאין יומרנית ממנה. הסכיתו והטו אוזן, תושבי הגלובוס: חנכו את ילדיכם הרכים שבגידה זה לא סוף העולם. יש לאהבה ו/או לזוגיות אויבים מרים ממנה. למשל, חוסר תקשורת או אלימות.
את הנאמנות "המציאו" אבותינו הקדמונים. פעם, כשאנשים חיו ברדיוס קטן והגברים היו זקנים כבר בגיל 30 ומספר הנשים שהם פגשו בימי חייהם היה זעום, זה התאים.
היום תנאי החיים השתנו באופן דרסטי. כל האדמה - זירה. החיים תחרותיים. גברים בגיל 80 גונבים ויאגרה מהמגירה של אבא שלהם, ואורבים עם ממתקים לילדות ליד בתי הספר. "אני רואה אותך בדרך לגימנסיה", שר אריק איינשטיין, ולא בכדי.
על זה תוסיפו את המחשב. חבר שלי, שנוהג לדוג את האובייקטים באמצעות המחשב, סיפר לי: "אתה זורק חכה ומיד מתנפלות על הקרס שלוש-ארבע דגיגיות". בקיצור, גן עדן לשוחרי הגיוון. שמעתי פעם בדיחה שבה חווה אימנו שאלה את אלוהים בגן-עדן: למה הציצי שלי לא בגודל זהה? ואלוהים השיב: כדי שהאהבל יחשוב שהוא מגוון. זה מסביר את הסיטואציה שבה הגבר, אחרי כמה דקות של עיסוי, עובר לעופר השני.
המציאות החדשה מציעה לשוחרי הגיוון "בופה" של אברי מין - רק תיבחר. והטיפוס הבוגד מצטדק: "כמו שאי אפשר לאכול את אותו אוכל כל יום, ויהיה טעים ככל שיהיה, כך אי אפשר לבלות כל החיים באותה 'מסעדה'".
מאידך-גיסא: הגדרת הבגידה כחטא קשה הופכת את המעשה לאירוע מסעיר. בבחינת "מים גנובים ימתקו". ואיזהו הגבר/ת שלא מחפש/ת ריגושים וסערות. זוהי הסיבה שבכל שנייה משניות היממה יש מפגש אסור בין אברי המין. ברוני התקשורת יודעים את נפש צרכניהם, ומביאים להם חדשות לבקרים סיפורים עסיסיים על בגידות.
הקדמה זו קצת ארוכה לסיפור המעידה של כבוד השופטת אסנת לאופר-אלון, שנאלצה להודיע על פרישה בגין הסתבכות שסופה כתב אישום. וכל זה בגלל החשד שמא בן זוגה מצא "מזנון סנדוויצ'ים", בין רגליה של קצינה בכירה בשב"ס, המקום בו עבד.
הכיצד יתכן, שאלה את עצמה, שהאיש שלי יעדיף סנדוויצ'ים, כשיש לו בבית "אישה גורמה". זה כל כך הטריף אותה, עד שהחליטה לאתר את אותו מזנון. (מתוך כתב האישום:) היא הזמינה מהחוקר הפרטי אמיר אברמסון פלט שיחות. היתה בטוחה שבן זוגה, בטרם יגיע למזנון, יצלצל ויפרט, עם מה בדיוק הוא רוצה את הסנדוויץ'.
אחרי שהחוקר הניח על שולחנה את הניירות המבוקשים, הטרידה האישה הנבגדת את צרתה. זה כל הסיפור. מה אני אגיד לכם - לקחו יתוש, הכניסו מתחת מיקרוסקופ, צילמו, והביאו למזוז. זה ראה והחליט על כתב אישום.
כבוד השופטת נפלה קורבן לזעמה המנטאלי. היתה צריכה להבין שהזכות שלו לבגוד זהה לזכות שלה לנטוש אותו. השוק מוצף. לפי התמונות היא נראית 10. ואם לא מצאה כוחות לנטוש, היתה יכולה לעשות מה שעשתה הנסיכה דיאנה.
זו נעלבה בגין העדפת בעלה אישה אחרת. כדי לשכך את חמתה, איפשרה לגברים בסביבתה לבוא אל המזנון שלה. נקמנות יכולה להתממש גם בלי לפגוע בגופו או ברכושו או בפרטיותו, של נשוא הנקמה.
עצתי לכבוד השופטת לאופר-אלון: סנדוויץ' מבאגט ארוך, ובא לציון בועל...