איך שלא נתבונן במפעל הציוני - שיבת העם היהודי לארצו, הוא התגשם במידה רבה על חשבון עם הארץ היושב כאן ברובו מאות בשנים. צריכה להיות סיבה מוסרית רצינית מאוד להצדיק את המעשה עצמו ואת הקורבנות הרבים לנו ולפלשתינים בעימות שהתפתח.
בוודאי שלא הגענו לכאן, לאחד המקומות האלימים והבעייתיים בעולם, כדי לכונן דווקא פה, במלחמה בלתי פוסקת, דמוקרטיה לדוגמה. לו כך היה הדבר היה בכך מעשה עוול מוסרי מהמדרגה הראשונה. המוני היהודים שהיגרו לכאן - מי מרצון ואמונה, מי כפליט חרב ומי כסתגלן השואף לחיים טובים יותר - לא באו כדי לכונן עם חדש וישות חדשה על חשבון עם אחר במרחב כל כך עוין.
רק זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי להיות כאחד העמים במקום בו החלה ההיסטוריה שלו וכוננו יסודותיו הלאומיים מצדיקה מוסרית את המעשה הציוני.
הצהרת בלפור מ-1917 - המסמך המכונן של ההכרה העולמית בזכותנו על הארץ הבטיח לאפשר "הקמת בית לאומי לעם היהודי". נכון שזכותם המוסרית של הבריטים להבטיח אדמה שאינה שלהם, מיושבת על-ידי עם מקומי, לעם שאינו כאן, מוטלת בספק.
בכל אופן, מגלמת הצהרת בלפור הכרה בקשר ההיסטורי הטבעי בין העם היהודי לארץ ישראל. גם מגילת העצמאות שלנו מתחילה במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". אכן מדינת ישראל היא מיזם של העם היהודי. חוק השבות והוויכוח 'מיהו יהודי' משקפים יותר מכל את הזהות בין מדינת ישראל לכלל העם היהודי.
לא רק אנחנו יוצרים את הקשר בין יהדות למדינת ישראל. חלק גדול מהביקורת על מדינת ישראל ואמות המידה הנדרשות מישראל בכל מעשיה, אמות מידה שאף מדינה בעולם לא הצליחה לעמוד בהן עד כה, מקורם ביחס החשדני והדו-ערכי כלפי היהדות והיהודים.
בעולם המוסלמי הגידופים כלפי היהדות והיהודים "בני הקופים והחזירים" הם חלק מהטיעון האידיאולוגי נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. כמו בהרבה מקרים בהיסטוריה היהודית, העולם החיצוני הוא שמגדיר לנו את יהדותנו גם שלא לרצוננו.
למרות הזהות היהודית הברורה של מדינת ישראל יש רבים בציבור החילוני, ובעיקר במחנה השמאל, שמאוד לא נוח להם עם הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית והם מחפשים לעצמם זהות בישראליות.
התרבות הממלכתית חילונית המתגבשת כאן זרה לרוב ההיסטוריה היהודית של עם בלי ארץ. יש לכך, לדעתי, ארבע סיבות עיקריות:
הסיבה הראשונה - הציונות היא במידה רבה תוצר של זרמי חשיבה אירופאים של המאה ה-19 הזרים ליהדות: הלאומיות המודרנית וה'אמנציפציה' שהיא שוויון כלפי החוק ליהודים באירופה.
התמהיל של הזיקה היהודית לארץ ישראל, זכות ההגדרה העצמית הלאומית ושוויון הזכויות יצר גם את הציונות וגם, לצערנו, את ההתבוללות היהודית.
הסיבה השניה - הבורות של רוב הציבור החילוני במורשת ובתרבות היהודית, בהיסטוריה הרוחנית והלאומית ובזרמי החשיבה הרבים שהיהדות הוציאה מתוכה. לגבי החילונים היהדות היא רק אמונה דתית אנכרוניסטית בהשגחה עליונה שאינה מתאימה עצמה לעידן המודרני שבו יש הפרדה בין לאום, לאומיות ואמונה דתית.
הסיבה השלישית - בארץ היהדות הדתית היא בעלת צביון פוליטי ימני מובהק ובמרכז המחלוקת הציבורית בארץ. מצוות ישוב הארץ תמיד היתה קיימת בסל המצוות של היהדות, אך תמיד כשאיפה יותר ממצווה מעשית. היהדות הדתית לאומית בישראל הפכה את המצווה הזו לכמעט יהרג ובל יעבור. מצווה הדורסת וגוברת על כל המצוות האחרות של בין אדם לחברו, מערערת את כל האיזונים ומשביתה חלק גדול מהמחלוקות שתמיד היו הצד היצירתי בתרבות היהודית.
היהדות הדתית-לאומית מונהגת על-ידי זרם רבנים המתיימר לדבר בשם ההשגחה העליונה עצמה ורואה במצוות ישוב הארץ ערך הגובר על סמכות המדינה ועל אחדות העם היהודי עד כדי להתנתק ממנו.
בבורותנו, יש לומר ולהדגיש, משקף הזרם היהודי הזה, לנו החילוניים, את היהדות כולה. יותר משהם ניכסו לעצמם את היהדות אנחנו, השמאל החילוני, ויתרנו עליה לא היום ועכשיו אלא כבר לפני זמן רב, עוד מראשית הציונות.
הסיבה הרביעית - 'האנומליה של העם היהודי', תמיד היה מסובך וקשה להגדיר את העם היהודי שהתגבשותו לעם וההיסטוריה שלו כל כך חריגים.
יש לשמאל הרבה סיבות להיות גאה בהיסטוריה ובמורשת היהודית. אין שום הצדקה לחשוש מזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מדינה - מפני שהיא מגלמת את הריבונות שלנו על ארצנו ואת אחריותנו לגורלנו. יהודית - מפני שהיא חלק מהזהות שלנו וההצדקה המוסרית להיותנו דווקא כאן, ודמוקרטית - מפני שהיא צריכה להיות שוויונית גם למיעוט הערבי ולאפשר את תחושת השייכות, חופש הדעה והיצירתיות לכולם.