בבוקר שאחרי הפיגוע בפתח הקניון בנתניה, שגבה את מחיר חייהם של חמישה בני-אדם חפים מפשע, נקלעתי לסניף המוסד לביטוח לאומי באחת הערים באזור מועד לפורענות. עשרות מטרים ספורים לפני פתח הכניסה, סבב מאבטח את השטח וסרק אותו בעיניו.
הוא לכד במבטו כל אחד ואחת מהעוברים ושבים. החלפנו מבטים מהירים. הוא הנהן בראשו, אות לאישור, שאותו פענחתי ופירשתי כך: אתה רשאי להמשיך להתקדם לכיוונה של המאבטחת. ואכן, לפני הכניסה למוסד עמדה מאבטחת. היא בירכה אותי בברכת בוקר טוב חמה ולבבית (בבוקר שבו בוודאי חשו רבים מאזרחיה האבלים והעצובים של המדינה, מאוחדים בכאב על אובדן חיים של חמש נפשות טהורות, כי 'כל ישראל חברים') וביקשה ממני לפתוח את תיק היד שנשאתי עימי.
"אני מתנצלת על הטרחה", הצטדקה, בעודה נוברת ומפשפשת בתיקי בסבלנות וביסודיות. היא הקפידה על כל תא פנימי, לא פסחה אף לא על קופסת הכדורים הקטנה, על נרתיק משקפי השמש, על פנקס הטלפונים הזעיר. מה לא.
כשהסריקה היסודית שלה הלכה והתארכה היא שבה וביקשה את סליחתי בעדינות מודגשת, באדיבות כמעט מביכה. היא פתחה את הארנק שבו היו מונחות מטבעות הכסף הקטן. היא ניערה קלסר, יישרה עיתון מקופל. תוך כדי בחינתה את תכולת התיק היא הציצה גם בי, מנסה לאמוד את שיעור הנזק שאזרח פשוט כמוני עלול לעולל, חלילה.
כשסיימה, שבה והתנצלה בפעם השלישית. המשכתי, מהלך שלושה מטרים, אל שער הכניסה, שבו מותקן גלאי מתכות. מאבטח נוסף ביקש ממני להניח על מגש את כל המצלצלים, ובעצם - את כל מה שהיה בכיסיי. עשיתי זאת.
כאילו לא נבדק תיק היד שלי זה עתה בקפידה שאין יסודית ממנה - הוא חזר על תרגולת הבדיקה שלו באותה יסודיות ובאותה הקפדה על כל פריט, זעיר וזניח ככל שהוא, כפי שעשתה זאת, שניות אחדות לפניו, המאבטחת הראשונה. אמרתי לו שאני מלא הערכה להקפדה היתרה, המוצדקת בתוקף הנסיבות, על תכולת התיקים של המבקשים להיכנס אל המקום. הבכתי אותו.
הבוקר, כך חשתי, הפך המוסד לביטוח לאומי לסניף של המשרד לביטחון פנים. בבוקר המר והעצוב הזה איש אינו לוקח סיכונים.
אנשים לא פצו פה. לא התלוננו. לא הביעו מחאה שקטה בשפת גוף. קיבלו את הדין בהכנעה, בשתיקה, בכאב.
בבוקר הזה היינו אחים לצרה בפתחו של המוסד לביטוח לאומי. צרת רבים, צרה צרורה, ואף לא שמץ נחמה.
בבור הזה חשתי מה שבוודאי חשו גם האנשים שהגיעו למוסד הזה: בוקר כזה לא יהיה הבוקר האחרון, שבו תאחד אותנו אחוות הכואבים את כאב משפחות הקורבנות, אבלים עימן, איש איש בדרכו. הלוואי שנתבדה.