נתחיל מנקודת המוצא שכולכם תחתמו עליה: תאוות השררה של הפוליטיקאים הישראלים אינה יודעת שובע והם יעשו (כמעט) הכל כדי להיבחר. וכדי שזה יקרה, הם זקוקים לאהבת המונים, או (אם הם חברים במפלגה של איש אחד, אז) לאהבת הרודן.
אפשר לומר על ביבי הרבה דברים - מטומטם הוא לא. כמו אחרים, גם הוא רוצה להיבחר, וגם לו ברור שזה מותנה באהבת המונים.
עכשיו עובדות: בזמן שקיבל עליו את תפקיד שר האוצר, הכלכלה הישראלית היתה במצב אנוש - מיסים גבוהים, צמיחה שלילית, אבטלה גבוהה, וקופה ריקה. כתום שלוש שנים בתפקיד, מצב הכלכלה השתנה לבלי היכר: מיסים נמוכים, צמיחה מעוררת התפעלות בכל העולם, אבטלה בירידה, וקופה גדושת מזומנים. בעיתונים היה כתוב - עשרה מיליארד שקלים עודף. עד כאן העובדות שאין עליהן מחלוקת.
בכל מדינה נורמלית, שר אוצר כזה היה זוכה להערכה מקיר לקיר, תקשורת טובה, והערצת המונים. אז איך זה שביבי מוקף משמיצים? התשובה פשוטה: במחוזותינו הכל אישי. הפוליטיקאים, ושותפיהם בתקשורת, ינהלו מאבק שאין לו ולא כלום עם האינטרס הציבורי. הינה לכם הנוסחה: מצוקה של אזרחים = הזדמנות ניגוח. ואם לצטט את התועמלנים הבולשביקים, אז "כמה שיותר רע - יותר טוב".
ובכן, בניגוד למה שאומרים עליו משמיציו, ביבי אינו "קוסם". וגם אם היה, את הכלכלה החולה אי אפשר להבריא במעשה קסמים. את זה גם יריביו יודעים. הבראה מצריכה זמן וכרוכה במאמץ אדיר, שבו חייבים לקחת חלק כל האזרחים, כולל העשירים. אלא שאצלם זה לא פגע ברמת החיים, ואצל האחרים כן.
ברור שהקיצוץ בקצבאות הוא השלב הכי קשה, וזעקתן של ויקי כנפו וחברותיה מוכיחה שקשים הם ייסורי הגמילה. אלא שבזכות החוסר ברירה, פתאום מגלים מקור אנרגיה חדש, החבוי בנו לשעת חירום. אחר כך מוצאים עבודה. "בשביל כבוד צריך לעבוד", שר פעם יהורם גאון. אסור לנו לוותר על הערך הזה.
במדינה שיש בה 300 אלף עובדים זרים, אני לא מקבל את הטיעון - אין עבודה. אם גבר רומני מגיע לרעננה, מפאתי בוקרשט, כדי לעבוד בבניין, אז במחילה, גם בחור צעיר מנתיבות יכול. מי שרוצה - מוצא. במו אוזניי שמעתי ברדיו בעלי מסגריה מירושלים מתחננים לעובדים. הם הציעו תנאים מצוינים, כולל מימון מלא של דיור.
מעולם לא הייתי בטוח בצדקת מנהיג, כמו שאני בטוח במסרים העולים מתוכניתו הכלכלית-חברתית של ביבי. הוא אמר דבר פשוט, שאין צודק ממנו: די לקצבאות. מי שבריא בגופו ובנפשו - שיילך לעבוד. אנחנו (הממשלה) נדאג לחולים, הנכים והקשישים. לא מכיר נוסחה יותר נכונה לחברה בריאה וצודקת.
אני מודה: יש בי סלידה נוכח ההתקפות המרושעות נגד ביבי. המוטיב הראשי בהן הוא חוסר הגינות, וברור לי שזה יוצא ממקום רע. נתניהו עשה באוצר מה שכל אחד במקומו היה עושה. גם עמיר פרץ.
בכל פעם שמצלמה מכוונת לפרצופו, שומעים צופי הטלוויזיה את יו"ר העבודה אומר: "אם אבחר, אצלי יהיו (שימו לב:) אפס עניים, אפס ילדים רעבים, אפס קשישים בלי תרופות".
אם זה נכון, אז איך זה שמתוך כ-3,000 עובדי הסתדרות, הוא פיטר קצת למעלה מ-2,000? האם הוא חסר לב? איש רשע? תלוי את מי שואלים.
המפוטרים יגידו שכן. אלא שהתשובה האובייקטיבית כמובן שלילית. המציאות שאיתה נאלץ פרץ להתמודד, אנסה אותו לקצץ, לפטר ולמכור נכסים. אם לא היה עושה זאת, ההסתדרות היתה קורסת ואף אחד מהעובדים לא היה מקבל את שכרו. חד וחלק.
אבל לא רק יריבים מבחוץ, גם יריבים מבית מוציאים דיבתו של נתניהו רעה. הכל מתאוות שררה. שורות אלה נכתבו בגין הכותרת הזו: "(ארבעה ימים לפני הפריימריז בליכוד, תומכי סילבן שלום מאיימים: אם נתניהו ינצח, נצביע בעד שרון" (ידיעות אחרונות, 15.12.05). ככה מדברים ליכודניקים אמיתיים? למי שלא קרא את הכתבה, הנה ההסבר: נתניהו בתוכניתו הכלכלית, פגע באוכלוסיה (הענייה) שמצביעה לליכוד.
זכותו של סילבן להתמודד. ואם ינצח, כולם חייבים להתייצב מאחוריו ולעזור לו. גם ביבי. אבל אסור שהמאמץ לנצח יהיה כרוך בהספקת דלק ליריבי הליכוד, שלא ויתרו על תוכניתם להטביע את הספינה הליכודית, שעל סיפונה נמצאים ליכודניקים נאמנים. וזה כולל כמובן גם את סילבן ותומכיו.
ולבסוף הערכה: ליכוד בראשות סילבן ייעלם במערכת העיכול של קדימה. ליכוד בראשות ביבי יתאושש ויגיע חזרה לשלטון. גם אם לא בבחירות הקרובות.