אישפוזו של אריאל שרון חשף עוד פן מכוער בישראליות: הצורך באב/סב סמכותי, שינחה את חיי הישראלי המצוי. לכאורה, זה לא היה חדש. מאז ומתמיד כמהו הישראלים למנהיג חזק, שינווט אותם ואת המדינה. הם היו מוכנים לוותר לשם כך על מוסריותו של המנהיג (כלומר, הניחו לו להיות מושחת), על הדמוקרטיה (כלומר, הניחו לו להתעלל במתנגדיו כאוות רצונו) ועל עוד ערכים. העיקר, שיהיה מי שיחזיק בהגה – כמו ילדים פעוטים, שצריכים מבוגר, שיעבירם את הכביש.
אחרי מלחמת העולם השנייה פיתח תיאודור אדורנו – חוקר יהודי גרמני, מראשי אסכולת פרנקפורט, שברח לארצות-הברית מאימת הנאצים, וחזר אחרי המלחמה לארצו – מודל, המתאים מאוד לימינו. אדורנו טען, שחלק גדול מהציבור אינו יכול להתעמת עם המציאות ללא הנחיה צמודה של אישיות סמכותית, שתורה לו מה לעשות באי-ודאות של ימינו, וממנה יקלוט רעיונות, עמדות ודעות. כנראה, חלק גדול מאוד של החברה הישראלית חש, כי ללא רועה יילך לאבדון, ונכנס להתקף חרדה עם היוודע אישפוזו של שרון.
אישפוזו של שרון חשף דפוסים של פולחן אישיות סטליניסטי-מאואיסטי בתרבות הפוליטית הישראלית. אישפוז שרון הינו עוד מופע אימים של פולחן אישיות, המקיף את כל הקהל – מילדי גנים, שהונחו לכתוב ולצייר איחולים לראש הממשלה, ועד לכתבי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות. עם שלם עובד את האליל, ומייחל להחלמתו, כיוון שהתרגל לחיות בצלו. כל דיון ציבורי פסק. רגע, המנהיג מאושפז. לא לנשום – יש שידור של מבזק חדשות בטלוויזיה ... מאפיינת מאוד הכרזה, שנתלתה על גדר בית-החולים "הדסה" – "שרון, התעורר. יש עוד הרבה עבודה לעשות".
פעם, אחרי מלחמת ששת הימים – העם היה שטוף בפולחן אישיותו של משה דיין. כשגנב העתיקות נפצע במהלך שוד עתיקות ליד אזור, במארס 1968 – עם שלם עצר את נשימתו בחרדה לגורלו ולגורל השודד הפצוע.
אלמלא עבר יצחק רבין תהליך של האלהה – בעיקר, אחרי הירצחו – ומקום אליל ההמונים כבר תפוס על ידו על כל גבעה רמה ובכל כביש – היו מציבים בו את אריאל שרון. אך עוד חזון למועד. נוטרי האתרוג למיניהם עוד יממשו גם זאת.
קנאת רופאים
בינתיים העלית הרפואית, באמצעות העיתונות (ובעיקר "הארץ"), תוקעת סכינים בגבו של הצוות המטפל בראש הממשלה ולמרכז הרפואי "הדסה" בעין כרם. לא מעט קינאה רוחשת בקלחת. זו הולכת, כמובן, להיות ההצגה הטובה ביותר בעיר. מעט הפרטיות, שנותרה לנבחר ציבור, תרד בה לטמיון.
האם – מעבר לרכילות – זה צריך לעניין את הציבור?
כנראה, לא. הדיון בפרוצדורות הרפואיות – ובעיקר חשיפת פרטים על מחלותיו של ראש הממשלה (והוא – למרות מצג-השווא של אנשי חצרו – לא היה אדם בריא, ומשמניו העודפים רק החריפו את מצבו) – אינם צריכים להיעשות על כותרות העיתונים ובדיווחי העיתונות האלקטרונית. זו מכה נלווית לשידורים ב"גל פתוח", שאין בהם תוכן, והם מייצרים חדשות רק מפני שהמערכת החליטה לשדר כל הזמן בכל מחיר – גם כשאין מה לדווח.
הציבור צריך לקבל דיווח על מצבו של שרון – אך די בשני דיווחים ליום, האחד בבוקר והאחר בערב. השאר הינו מיותר ופוגע בזכויותיו של החולה – גם אם הינו ראש ממשלה, שנבצר ממנו לתפקד.
הצגה של כושר קרבי מלא
פרופ' א' – מדען בכיר בתחום הביולוגיה, חבר ועמית-לנשק – הגיב על מאמרי הקודם, שסיכם את עידן שרון, במכתב פרטי, שראוי להביאו לידיעת כל. לדבריו – "שרון הפך כלי בידי הקבוצות הפוסט יהודיות-פוסט ציוניות של האשכנזים החילוניים, שאיבדו את רצון הקיום היהודי העצמאי, והם חפצים לחסל את המדינה היהודית כדי להציל את עורם ואת רווחתם האישית. 'מקורביו', שהם סוכני הקבוצות הללו, תימרנו אותו לתוך מעשה ההריסה, והוא ברשעותו עשה את זה בתחבולות וכמו במלחמה, בנחישות, במובן הרע של המילה".
ועוד כתב לי חברי א': "הם ידעו את מצבו הבריאותי, אבל כיוון שהפכו את השקר לשיטה, המשיכו לשקר לנו שהוא בריא, ושכחו שהם משקרים. וכך, במקום לתת לו לנוח, ולעבור ניתוח לב, הם עשו הצגה של כושר קרבי מלא, וסיפרו לנו שמדובר בצינתור. והבן-אדם עבד מעל לכוחותיו וישב בחווה במקום בירושלים. כך, הוא עכשיו שבר-כלי... לא מגיעה לנו לא עבודת אלילים סביב מנהיג חולה, שבשמו ימשיכו לרמות את היהודים ולא כל אוסף השרלטנים שנאספו סביבו".
שנים אני מסביר לחבריי האמריקניים, שהם טועים בקוראם לארצם, "ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות". בארץ חמדת-אבות יצרו כבר מזמן מנחם-מנדל וחבריו לתנועה הציונית את ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות-מאוד. עובדה: הפרסומאי ראובן אדלר, אסטרטג בכיר ב"קדימה", הציע – עכשיו, עוד בטרם התבררו מצבו הקוגניטיווי (יכולתו לחשוב) של שרון ויכולתו לנוע – להעמיד את שרון במקום הראשון ברשימת "קדימה" לכנסת. כלומר, אדלר – פרסומאי שנון, יש להודות – הבין את היטב את רוח העם, השטוף בפולחן אישיותו של שרון, ויצביע גם עבור נכה, שיכולתו לנוע, לחשוב, ולקבל החלטות נפגמה קשות. כמשקיע נבון וממולח, יודע אדלר, שצריך להוציא כל גרוש של תשואה מהשקעתו רבת-השנים בשרון – גם במחיר (שאינו חדש) של ביזוי הדמוקרטיה הישראלית ובזיון כבודו של המנהיג החולה אנוש.