רק מי שלחם בנו בצורה נחושה, ללא פשרות, רק מי שהיה מוכן להקריב קרבנות כבדים, רק מי שאין לו עכבות כלפינו, שונא אותנו, מתעב אותנו, רוצה להרוג אותנו, עם החמאס, אפשר לעשות הסכם.
כי איזה פרטנרים חיפשנו עד היום? פרטנרים אוהדי ציונות, מלאי חמלה על מה שעבר על אבותינו בשואה, כאלה שיודעים בסתר ליבם שהם רק אורחים בארץ הזאת שבעצם ניתנה לנו על-ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. כלומר רצינו לעשות שלום עם ערבים רכרוכיים, חסרי עמוד שדרה, כל כך נתעבים ומושחתים עד שנהיו עלובים בעינינו.
והנה, בא יריב שלא מכיר בזכותנו האלוהית על הארץ, שאומר על כל הרג ערבי יהיה הרג יהודי. יריב שלא מתכופף, שמוכן להיהרג, להתאבד, רק כדי לומר לנו שגם הוא יודע לנקום, לא רק אנחנו, שגם היד שלו ארוכה ולא שוכחת, בדיוק כמו היד שלנו. עם יריב כזה אפשר לעשות הסכם שלום.
צריך להגדיר מהו השלום שאנחנו רוצים. יותר נכון, אנחנו צריכים להיות ריאליים ולהגדיר לעצמנו איזה שלום אנחנו יכולים להשיג כעת. שלום כמו בין הצרפתים והגרמנים לא יהיה, אפילו לא השלום בין האנגלים לאירים (ואיזו שינאה יש שם).
צריך לרדת מהפנטזיה הזאת. גם הפלשתינים לא "מתים " עלינו. אבל בין הכל או לא כלום יש הרבה אפשרויות. ועם החמאס אפשר לדבר ת'כלס. אני לא יודע כמה אנשים יודעים אבל השיח אחמד יאסין הציע לישראל הודנה לשתיים עשרה שנים. ישראל כמובן לא התייחסה להצעה הזאת. נו, באמת, חמאסניק מציע לנו הצעות שלום? לנו, האימפריה?
אבל מה רע בהפסקת אש לשתים-עשרה שנים? לישראל מעולם, כן מעולם, לא היו שתיים עשרה שנים רצופות של שקט ושלום. בשתיים עשרה שנים יכול כל כך הרבה להשתנות, מדורות יכולות לדעוך, אידיאולוגיות יכולות לאבד ממשמעותן.
הפריץ ימות, הכלב ימות, אנשים כבר לא יזכרו על מה נלחמו. וזה מה שאפשר יהיה להשיג, שלום קר, בלי חיבוקים ונישוקים. בלי הרוגים.
כן, החמאס יכול.