במקום לומר בקול גדול, "אמרתי לכם, הזהרתי אתכם!" - החלטתי להגיב על הניצחון הצפוי של חמאס בבחירות הפלשתיניות (שרק אמ"ן לא זיהה אותו, ולא הכין את הנהגתנו לקראתו) באופן שקול.
גיליתי, כנראה, את הקו המקשר בין הניצחון הזה לבין תבוסות נוספות וקומות של מדינתנו בעימות היהודי-ערבי במזרח התיכון. והכל בגלל פרסייה אחת, שנחבאת בתנ"ך.
בתחילה היתה רק הבריחה. כל השנים צחקו במערכת הביטחון ובתקשורת לנוכח גילויי בריחה בקרב צבאות הערבים, שהדגישו כביכול את תעוזת הצבא היהודי. ילד הייתי במלחמת סיני כשבהוראת השלטונות עסקו כולם באלפי הנעליים, שהותירו החיילים המצריים הבורחים ברחבי סיני. גם במלחמת ששת הימים חזר המוטיב הזה. אך מאחורי הקלעים אימצה מערכת הביטחון שלנו את מדיניות הבריחה, והפכה אותה לתוכנית פעולתה.
הבריחה היתה כל-כך נועזת עד שברוב סיכלותה של ממשלת ישראל היא ברחה מאחריותה לחיי תושביה - תמורת צמד פרסי נובל, ראוי לציין - והכניסה לבין בתינו אלפי מחבלים חמושים עם מפקדותיהם. קודם-לכן (במבצע "שלום הגליל"), היא שילמה מחיר יקר כדי לסלקם מהאזור.
אחר-כך הצטרפו לבריחה שיתוק ואי-עשייה. אהוד (נפוליון) ברק - שנס מלבנון בתבונה ביטחונית מדהימה, שניפחה את "חיזבאללה" לממדים אדירים - ידע היטב, שאינו יכול להגיב על התוקפנות הפלשתינית מספטמבר 2000. על סכלותו המדינית שילמו מאות יהודים בחייהם ובבריאותם. המחיר המדיני האמיר כל-כך עד שהציבור הישראלי מאס בגנרל הפטפטן, שגדולתו נמוכה מגובהו, והחליפו בגנרל אחר - ה"נץ" הידוע אריאל שרון - שהבטיח לעשות את העבודה.
בארץ כמו בארץ. גנרל שרון, כמו כל גנרל עברי - למרות שהיה "מלך ישראל" - הסתגל מיד למדיניות אי-העשייה והבריחה, ואימצה תוך שימוש מבריק בניסוחים מהוקצעים. לבסוף, נאנס שרון בלית ברירה להגיב על התוקפנות הגואה של המחבלים לאחר טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה. שרון נאלץ להוציא את צה"ל למבצע "חומת מגן", אך בזבז מיד את הישגי המבצע, ולא ניצל את הצלחתו. הוא גם לא ניסה להשלים את העבודה, ולנקות את קן הצרעות בחבל עזה.
אחר-כך, המתחזה לנץ שאול מופז גם נס בבהלה מציר פילדלפי. כנראה, הוא למד היטב ממוריו ומרבותיו, שאין חובה לדווח אמת לציבור ולכנסת, כדי להשלים תנועה מפליאה של בריחה מתוחכמת. העיקר, אמר לו המאמן, היא עבודת רגליים.
ואחריו מדדה גם ממלא-המקום אהוד אולמרט, שהולך באורו של הבורח הגדול שרון, ונס אפילו מירושלים - גם אם לא הצליח להיכנס לנעלי מדריכו בבריחות, וגם לא יצליח להיכנס לנעליו.
אז, מדוע שראשי חמאס לא יחייכו מפה-לפה?! בלי הרבה מאמץ, חאלד משעל, שהחזיק כבר את בנימין נתניהו בזקן, חייך מאוזן לאוזן (בדיוק ליד המקום, שפגע בו החומר של "המוסד". זוכרים?) כשהאזין לשטויות, שהכתיבו קופירייטרים מוכשרים לאדוניהם, כדי שידקלמו אותן ב"כנס הרצליה" במלון דניאל.
תבוסה ומנוסה בארבעת העשורים מאז מלחמת ששת הימים אימצה מערכת הביטחון מדיניות רב-ערוצית, שהטיבה מאוד עם ראשיה. מרכיביה הם: תבוסה (אחת, לפחות) בכל חזית (כולל בלוחמה בטרור), יחסי ציבור נועזים, ניסוחים מבריקים ובריחה מבוהלת. כך היה בשלוש החזיתות של מלחמת ההתשה; במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה שאחריה.
במבצע ליטני (מרס 1978) כבר הוליכה את צה"ל לתבוסתו ממשלה חדשה בראשות מנחם בגין. אנשים חדשים, מנגינות ישנות, והכישלון הוותיק שוב איחד את שורותינו. מערכת הביטחון הישראלית - כמו מכשיר חלוד ושבור - שוב ניפקה כישלון קולוסאלי. יש להודות, זו היתה הצלחתה היחידה במבצע האומלל.
אחר-כך ביוני 1982 הוציאה ממשלת ישראל את מערכת הביטחון למלחמה מתוכננת, שהוכנה חודשים רבים בעלויות עתק. מנחם בגין איים על חאפז אסד בשני קלפיו המנצחים, רפול וינוש. עד מהרה הוכיחו השניים יחד עם חבריהם לפיקוד הבכיר, כי השקעה אדירה, משך כעשר שנים, שחלבה את לשדו של עם ישראל, היתה לשווא. נבנה לנו צבא מסואב ומסורבל, שנע ללא מטרה ובלא הצלחה ברחבי לבנון. אפילו על חוליה קטנה של חי"רניקים סוריים, שהתמקמה בעין זחלתא, לא ידע הצבא הזה להתגבר.
עשרות טורי שריון ישראלים פשטו בלי שכל על רחבי לבנון, במערכה מבולבלת (כזכור, המערכה תורגלה עשרות פעמים בכל הרמות), והגיעו בקושי - למרות העליונות האווירית הברורה של ישראל - לתוצאות מביכות למדי מול קומץ עוצבות סוריות ומול ערב-רב של מחבלים.
בסיכומו של דבר, אחרי כעשרים שנה של שהות מבולבלת בדרום לבנון נס צה"ל מהאזור, והפקירו בידי "חיזבאללה". כתוצאה-מכך מאוים עכשיו כל אזור הצפון של מדינת ישראל בטילים וברקטות של "חיזבאללה". הארגון תוקף את ישראל כל אימת שמתאווה נפשו, כמעט ללא תגובה ישראלית.
בתגובה להתגרויות "חיזבאללה" פותחו משך השנים מבצעי סיקול ישראלים לכלל אמנות מדהימה: במחיר עתק יורה הארטילריה של צה"ל לאזורים קשיי-עיבוד חקלאי בדרום לבנון. אליה מצטרף חיל האוויר, ויחד הם מסייעים לחקלאים לבנונים לסקל את אדמותיהם. מבצעי הסיקול הללו הועתקו עד מהרה גם לחזיתות אחרות. באזור עזה - שהוא, כידוע, גזרה שונה לחלוטין, שבה נדרשים גנרלינו למצוא פתרונות אחרים לגמרי לבעיות המבצעיות - הם נקראים, "ירי אל מרחבי שיגור רקטות". כלומר, כהרגלנו בקודש: הרבה רעש, המון צפצופים... שמולידים לבסוף לא-כלום עצום.
כלומר, בניגוד לרושם המתקבל עד-כה - בית-החרושת הצבאי למילים מפוצצות פועל בכל עוצמתו, ומנפק לנו מושגים חסרי-כל-ערך, המסתירים היטב את המציאות המרה. המילים היפות מכסות על אי-הבנה תהומית ועל כישלון מבצעי מתמשך. מבעד לקרטוע המביך של הצבא, שחשב את עצמו לטוב ביותר בעולם, מסתתרת אמת מעציבה. אחרי מאה שנות ציונות, הצבא היהודי מצטיין רק במנוסה, למרות שהוא חמוש מכף רגל עד ראש ומוציא עוד ועוד על מערכות חימוש מיותרות במקום על חינוך, על בריאות ועל רווחה.
השפעה מוזרה התהליך, שעבר על אריאל שרון, מעניין ביותר. בתחילה הבטיח לכל שלום וביטחון. אחר-כך, כשהונה את הכל, ונבחר למשרתו - שינה את טעמו, כאילו "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". במדינת ישראל מתבצעת – בחסות ועדת הבחירות המרכזית לכנסת - מערכת הונאה אדירה כיוון שיש פער אדיר בין ההבטחות של כל המפלגות לבוחר לבין מה שהן מבצעות כששללן - כיסאות בכנסת ובממשלה - כבר נמצא בידיהן.
בפועל, התברר בכל תחומי פעולתו, שלנץ הזקן שרון כבר לא היו מקור ורצון לנקר את אויביו. השלטון נעם לו, והוא שכח את הבטחותיו לבוחר, כמו גרביים דאשתקד. לבסוף, בעצת יועצי חצרו ומקורביו, הוא אימץ את הטרמינולוגיה של השמאל הקיצוני ביותר, והגדיר את ישיבת עם ישראל בארץ אבותיו כ"כיבוש".
אין פלא, ששרון הפליא את מכותיו ב"כובשים" כביכול, שהלכו שולל אחרי תעמולת הבחירות שלו ואחר דמות עברו. הוא גירשם מבתיהם, ועד היום - למרות כל ההבטחות - אלפי המגורשים היהודיים מסתובבים חסרי בית עם הבטחות, שאינן שוות מאומה, כשפקידי השלטון חוגגים על אסונם, ומתפרנסים היטב על חשבונם.
אם זה מה שקרה לארז הלבנון - מה נלין על אזובי הקיר? מדרון חלקלק
ואכן, השפעת הדוגמה האישית של שרון ניכרת בכל מקום. הדיבורים הרמים נשמעים חזק יותר וברור יותר. הניסוחים עוד יותר מבריקים. והמנוסה - היא שוברת כל שיא אפשרי.
המדרון החלקלק החל כבר בשלהי מלחמת יום הכיפורים. בגין ויתר על כל סיני, וקיבל בתמורה את חבל עזה. הוזי אוסלו ויתרו על הכל, בתרגיל פייסנות שעולה אפילו סכלות המטרייה המפורסמת של צ'מברלין. לבסוף, הם ייבאו ארצה את המחבלים על נשקם, וציפו שהמתנחלים יברחו מבתיהם. בנימין נתניהו ויתר על חברון. אהוד ברק הראה, כי גם הקו הירוק אינו קדוש בעיני הבורחים. שרון החליט לא לסמוך על אף אחד, וגירש במו ידיו את היהודים מבתיהם, והרס אותם.
עכשיו הופכת הבריחה לקו מדיני מבוסס, וכבר הובטחה, כנראה, לקונדוליזה רייס, כדי שממשל בוש יתמוך מאחור בממשלת "קדימה". כל מי שנכחו - בפועל, או באמצעות התקשורת - ב"כנס הרצליה" שמעו זאת היטב, ובניסוחים מדויקים עד מאוד. בין לבין קיבל חמא"ס הכשר שבשתיקה מממשלת אולמרט, שמבטיח לא לחלק את ירושלים בעתיד. אולמרט עושה זאת בהווה. ובינתיים, מחייך "חיזבאללה" לנוכח טיפשות הישראלים ואזלת-ידם, ויחד עם הגשם יורד ברד רקטות על הנגב המערבי - עוד איתות ברור, כי מדינת ישראל כבר אינה יכולה להגן על שטחה הריבוני. כפי שאמר, ב"כנס הרצליה" לפני שנתיים, אבי דיכטר, אז ראש השב"כ - מערכת הביטחון נכשלה במתן חליפת הגנה לאזרח הישראלי.
כפי שכבר אמרה בזמנו פרסייה אחת חכמה לבעלה, ששב ממסע השפלתו ברחבי שושן הבירה. וכזכור, כך אמרה זרש להמן, "אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו" (אסתר, ו' 13).