רודן וחברו הטוב מעניין לעקוב איך בוחר הרודן את פקידיו ועוזריו הקרובים. מלכים "רגילים" היו מוקפים באצולת דם, השומרת עליהם והנאמנה להם בתוקף השבועה והמסורת. אך המלכים גילו שוב ושוב, שזו משענת קנה רצוץ.
רודן אמיתי מעלה את נושאי כליו הקרובים ביותר מהאשפתות, גם אם הדבר כרוך בהשפלת האליטה המסורתית, החשודה תמיד בליקויי אמינות. השועים החדשים מבינים היטב, שאין להם חזקה על מקומם הרם, כמו שיש ליורשי התארים; הם מחזיקים בתפקידיהם אך ורק הודות לרודן, חייהם תלויים בחייו.
הצאר פטר ה-1 מינה לעוזרו האישי את חבר ילדותו אלכסנדר מנשיקוב, שהיה רוכל בשוק בנעוריו ושומר הכס הרוסי הנאמן ביותר בבגרותו. אומנם לעתים השיטה כשלה, כאשר שפל-המעמד של אתמול צבר כוח רב דיו כדי להעז נגד בעליו.
לסולטן הטורקי סוליימן המפואר היה חבר ילדות איברהים, עבד בן דייג יווני. אך הווזיר הראשון איברהים צבר יותר מדי כוח, לדעתו של הבוס, ולכן חוסל. הסולטן המצרי אל-סליח איוב לא היה זריז דיו, העבד שהיה לשר צבא, חיסל אותו קודם והיה לסולטן ביבר, שכבש את קיסריה מאחרוני הצלבנים.
סטלין היטיב להפעיל את השיטה. במקום הצמרת המדינית והצבאית שחיסל, הוא העלה בסולם הדרגות בקצב מסחרר קצינים זוטרים, שנכשלו אחר כך בשעות המבחן, אך נאמנותם לא ידעה גבול. סטלין היה פיקח דיו לא לתת לאיש מהם אפשרות לצבור יותר מדי כוח.
במי תמך פרס אהוד ברק ניסה לחלק את ירושלים בקמפ-דייוויד, שמעון פרס מנסה לעשות זאת עד היום. בשנת 1999 לא היה כל קושי לראות את המגמה הברורה. באותה שנת בחירות, הבטיח אולמרט שברק לא יחלק את ירושלים. אולמרט הכריז אז שהשימוש באיום חלוקת ירושלים נגד פרס ב-96' היה "טעות". מספר שבועות לאחר מכן, הודיע שמעון פרס על תמיכתו באהוד אולמרט בבחירות לראשות עיריית ירושלים, נגד חבר מפלגתו של פרס, הפרופסור שמעון שטרית.
אומנם לשטרית, שקודם לכן הסתכסך עם החרדים במשרד הדתות, לא היה סיכוי בלאו הכי, אך לא איש כאהוד אולמרט יוותר על נוצה נוספת בכובעו. למרות הצחנה מעסקת אולמרט-פרס, הושפל שטרית עד עפר בבחירות ואולמרט יצא לכבוש את פסגת הליכוד, ללא הצלחה. בבחירות האחרונות בליכוד הוא עדיין הצליח להתברג לעשירייה הרביעית, שלמרות נוכחותו בה, היתה ריאלית.
משאית המיליארדים בדרך... היה היגיון שלטוני רב בהעלאת אולמרט מהספסלים האחוריים של הליכוד אל התפקיד הרם "ממלא-מקום בפועל". לאולמרט היה ברור, שתחת כל ראש ממשלה אחר, במקרה הטוב הוא ילך למזנון הכנסת לשתות תה עם דוד לוי. לא היה נאמן ממנו לשאת את כליו של שרון בשנת "ההינתקות".
לפני המשאל בליכוד הוא שלח לחברי המפלגה מכתב מעליב אינטליגנציה, שבו בפחות מ-20 שורות, הוא "הסביר" מדוע יש להחריב מפעל בן עשרות שנים, שהוקם בדם, יזע ודמעות. בין השאר, הסיבה הכלכלית, וכך, ללא גמגום, שיקר מ"מ ראש הממשלה לחברי מפלגתו: "במסגרת תוכנית ההינתקות תזכה ישראל במיליארדי דולרים שינתנו לנו כערבויות, מיליארדים שיושקעו בקידום וטיפוח הכלכלה הישראלית ויצירת מקומות תעסוקה".
"ערבויות" - זה לא נתינת מיליארדים, זה חיסכון בגובה הריבית על ההלוואות. ברם, בשנים 1990-1992, מעשייה דומה ערפלה את תבונתו של הבוחר הישראלי, אז למה לא להפעיל שוב שיטה, שכבר הוכיחה את עצמה?
דוֹן רֵבָה האחים ארקדי ובוריס סטרוגצקי היו צמד סופרים, שכתבו ביחד ספרים מחנכי דור בברה"מ. הם כתבו ספרי מדע בדיוני, בהם הקפידו לצייר את דורות העתיד על-פי חזון המפלגה וכך, בעזרת תרגיל שקוף, רימו את הצנזורים המטומטמים מטעם ק.פ.ס.ס.
מיליוני הקוראים ידעו לסנן את הברברת, שנועדה לפלס לספריהם את הדרך אל המדפים, וגילו עולם שלם של חשיבה חופשית. ברומן "קשה להיות אל" שולח כדור-הארץ סוכנים אל כוכב רחוק, בו מתקיימת ציביליזציה אנושית זהה לנו מבחינה ביולוגית, אך חיה עדיין בימי הביניים. בקטע הזה מתוך הספר נתקלתי לאחרונה (התרגום שלי - ב.מ.):
"דוֹן רֵבָה, דוֹן רֵבָה! לא גבוה, אך לא נמוך, לא שמן ולא ממש כחוש, לא עתיר שער, אך רחוק מלהיות קרח. תנועותיו אינן חדות אך אינן איטיות, בעל פנים שאינם נקלטים בזיכרון. דומה לאלפי פנים בבת אחת. מנומס, בעל הליכות עם גבירות, בן שיח קשוב, אומנם חסר רעיונות מבריקים כלשהם...
לפני שלוש שנים הוא הגיח מאלוהים יודע אלו מרתפים מעופשים של מזכירות הארמון, פקיד קטן ולא בולט, שרתני, חיוור, אפילו קצת כחלחל. לאחר מכן, השר הראשון דאז נעצר לפתע והוצא להורג. מתו בעינויים מספר שועים, שלא הבינו דבר, דעתם נטרפת מהאימה. כאילו על גופותיהם צמח, כמו פטרייה ענקית חיוורת, גאון הבינוניות הזה, דביק וחסר רחמים.
הוא לא כלום. הוא משום מקום. הוא איננו שכל עצום ליד מלך חלש, כפי שידעה ההיסטוריה, הוא איננו אדם גדול ונורא, המקדיש כל חייו לאיחוד הארץ למען האוטוקרטיה. זהו איננו רודף-זהב חולף החושב רק על זהב ונקבות, הורג על ימין ועל שמאל ושולט למען ההרג. ישנם לחשים, שזה אפילו איננו דון רבה, שדון רבה - הוא אדם אחר וזה אלוהים יודע מי, קוסם, כפיל, אסופי...
כל מה שהוא תכנן - נכשל. הוא שיסה זו בזו שתי שושלות בעלות השפעה בממלכה, על-מנת להחלישן ולפתוח במתקפה רחבה על מעמד הברונים. אך השושלות השלימו, לצלצולי הגביעים הכריזו ברית נצח וחטפו מהמלך חבל ארץ הוגן, שהיה שייך מדורי דורות לשושלת מלכי ארקנאר.
הוא הכריז מלחמה על אירוקאן, הוביל בעצמו את הצבא אל הגבול, גרם לו לטבוע בביצות ולהתפזר ביערות, נטש את הכול לחסדי הגורל ונמלט חזרה לארקנאר.
הודות לשתדלנותו של דון גוּג, שעליו הוא כמובן לא שמע, הצליח להשיג הסכם שלום עם דוכס אירוקאן, במחיר שתי ערי גבול ולאחר מכן המלך נאלץ לרוקן את הקופה עד התחתית כדי להילחם במרידות האיכרים, שהתפשטו על פני כל המדינה.
בגלל מחדלים כאלה, כל שר אחר היה נתלה מהרגליים על גגו של מגדל השמחה, אך דון רבה איכשהו שמר על כוחו. הוא ביטל משרדי חינוך ורווחה, הקים משרד הגנת הכתר, הדיח מהתפקידים הממלכתיים את אצילי הדם והמדענים המעטים, מוטט עד הסוף את הכלכלה, כתב עבודה "אודות המהות המתבהמת של עובד האדמה" ולבסוף, לפני שנה, ארגן את "משמרות ההגנה" - "הפלוגות האפורות".
...מאחורי דון רבה לא עמד איש וברור היה, שבסוף פלוגות הסער יאכלו אותו כמו זבוב. אך הוא המשיך לחוג ולסובב, לערום שטות על גבי שטות, נחלץ, כאילו השתדל לרמות את עצמו, כאילו לא ידע דבר...".