ורדית שטרן עצרה באחד הימים את רכבה בתחנת דלק, כדי למלא אוויר בצמיגים. שטרן יצאה מהרכב, הותירה אותו מונע, עם המפתח במתג ההתנעה, ועברה לצדו הימני הקדמי של הרכב.
כשהחלה לנפח את הצמיג, נכנס אלמוני לתא הנהג וכהרף עין נמלט עם הרכב. שטרן דלקה אחר הגנב והצליחה לחסום בגופה את חזית הרכב. אך הגנב עקף אותה ונמלט מן המקום. הרכב היה מבוטח בחברת הביטוח אליהו.
מדוע לא הקפדת על מה שדרשתי ממך בפוליסה, נזפה אליהו בשטרן. הנה כתוב פה שאת חייבת להוציא את המפתחות "כל אימת שהרכב אינו מאוייש".
האם בעת אירוע הגניבה אכן הרכב היה "בלתי מאוייש", הקשה השופט יצחק מילנוב, מבית משפט השלום בירושלים. אין מחלוקת, קובע השופט מילנוב, כי משמעות המונח "מאוייש" בתחום הביטוח, רחבה מהמשמעות הרגילה שלו. היא אינה מצומצמת אך ורק לנוכחות פיזית בתוך הרכב עצמו.
עם זאת, קו הגבול, מתי שהות מחוץ לרכב הופכת אותו לבלתי מאוייש, אינו ברור. הפסיקה נמנעה לקבוע גבול נוקשה. השופטים מפעילים בכל מקרה את ניסיון חייהם ושואלים, למה אדם סביר היה מצפה במקרה שכזה.
לאחר סקירת שורה ארוכה של פסקי דין, מגיע השופט "ללא כל צל של ספק, למסקנה כי המקרה הספציפי דנן נמנה על אותם מקרים, בהם יש לומר שהרכב נגנב בעת שהיה מאוייש".
שטרן עמדה בסמיכות פיזית לרכב. פניה היו מופנות כל העת לכיוון הרכב, תוך שהיא שומרת על קשר עין, ואף על קשר אוזן רציף בינה לבין הנעשה ברכב.
אכן, מציין השופט, ברגע הגניבה עצמו, שטרן עמדה בצידו הימני של הרכב ולא ליד דלת הנהג. באותו רגע היא גם התכופפה והרכינה את פניה לכיוון הגלגל. אולם אין בכך כדי לנתק את קשר העין של שטרן עם הרכב, או את יכולת השליטה הסבירה שלה ברכב. מידת השליטה הנדרשת אינה פיקוח צמוד ומוחלט, אלא פיקוח סביר.
ודוק, מדגיש השופט, המבחן שנקבע בפסיקה הוא 'מבחן השליטה' ברכב, ולא 'מבחן המניעה' של אירוע הגניבה. לאמור: נדרשת אפשרות תיאורטית של שליטת המבוטח ברכב, כזו שטמון בה פוטנציאל של מניעה, ולא שליטה או מניעה בפועל; שהרי אם לא כן- כל אירועי הגניבה ממילא לא היו מתרחשים, והתביעות לפי פוליסות הביטוח כלל לא היו באות לעולם!
בכל המקרים שבהם התקבלה בפסיקה הטענה, בדבר היות הרכב מאויש, עמד הנהג במרחק של עד עשרות מטרים מהרכב. מרחק שכזה לא גרע ממסקנת בית המשפט בדבר קיומה של שליטה ברכב. מכוח קל וחומר, יש לומר אפוא, כי שטרן שעמדה צמוד לרכב, לא איבדה את השליטה בו.
"השארת המפתחות במתג ההתנעה, כשהרכב מונע במקום הומה אדם כתחנת דלק במרכז העיר, יוצרת את המצב הזמין והנוח ביותר לגניבה. מעין פירצה קוראת לגנב", טענה אליהו.
אין בידי לקבל טענה זו, קובע השופט. העובדה שהגניבה אירעה בתחום תחנת דלק, במרכזה של עיר הומה, ולא במקום נטוש ומבודד, דווקא מחזקת את המסקנה, כי מדובר בתרחיש בלתי צפוי ובלתי סביר, שאינו מחייב נקיטת אמצעי זהירות של הפעלת מערכת המיגון. אדם סביר אינו אמור לצפות, כי גנב יגיח במרכז תל אביב ויסכן חיי אדם על-מנת לגנוב את רכבו. העלאת רמת הציפיות לדרגה כזו של חרדה, שבה על המבוטח לקחת בחשבון את התרחישים הגרועים ביותר שעלולים להתרחש, תהפוך את חיינו לקשים מנשוא, ושכרנו יצא בהפסדנו.
פוליסת ביטוח מכסה את כל אותם מצבים שמניסיון היום יום כל אדם ממוצע נקלע אליהם, מבלי שידאג לאמצעי מיגון מיוחדים. אין לצפות, כי בכל עצירה ועצירה, בכל צומת, ינעל המבוטח את הרכב ויפעיל את כל אמצעי המיגון שברכב.
היציאה מהרכב לשם מילוי אוויר בצמיגי הרכב אינה שונה מיציאה מהרכב לשם מילוי דלק, פתיחת דלת הרכב לבת הזוג, קשירת הילד במושב האחורי, או ניקוי הרכב. ניסיון החיים ושגרת החיים היומיומית מחייבים להכיר בסיטואציות כאלו כסיטואציות בהן נחשב הרכב ל"מאויש", כל עוד בעל הרכב נותר בסמיכות פיזית לרכב.
השופט דוחה גם את טענת אליהו, כי "השארת מפתחות הרכב במתג ההתנעה כשהרכב מונע, מהווה רשלנות רבתי".
טעות יסודית היא בידי אליהו, קובע השופט. סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, קובע ברחל בתך הקטנה, כי חובת הקטנת הנזק חלה "בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן". עד למועד זה חייבת חברת הביטוח, גם אם מקרה הביטוח אירע בשל התרשלותו של המבוטח.
ההלכה בעניין זה היא חד-משמעית. הרי פוליסת ביטוח מעצם טיבה נועדה לפצות את המבוטח מפני רשלנותו הוא. הוראה המחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זהירות, כדי למנוע עצם התרחשותו של מקרה הביטוח, מעבר לאמצעי המיגון שנקבעו בפוליסה, יש בה כדי לרוקן מתוכן את תכליתה של הפוליסה. בעניין זה כבר נאמר ע"י נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, כי "אין זה סביר כלל ועיקר לפרש את תנאי הפוליסה כאילו נאמר בה שהמבטח ישלם למבוטח, אם המבוטח יתרשל ובלבד שהוא לא יתרשל".
השופט דוחה גם את טענתה של אליהו, כי דוקטורינת האשם התורם החוזי חלה בתחום הביטוח. החלת תורת האשם החוזי במקרים שבהם מקרה הביטוח אירע עקב רשלנותו של המבוטח, קובע השופט, "מנוגדת לעצם התכלית המונחת בבסיסם של דיני הביטוח". ניתן לייחס למבוטח רשלנות תורמת, רק במקרים חמורים וחריגים המשיקים כדי כוונה.
בסופו של דיון, חויבה אם כן אליהו, במלוא תגמולי הביטוח ובצרוף הוצאות המשפט.