אירועי ה-11 בספטמבר הובילו את הממשל האמריקני לגיבוש אסטרטגיה חדשה במזרח התיכון. לצד המאבק בארגוני הטרור האיסלאמיים בעירק ואפגניסטן, החליט נשיא ארה"ב כי תפקידו להשריש ולנטוע את רוח החירות והשוויון בקרב מדינות ערב.
'דוקטרינת הדמוקרטיזציה' שהציג ג'ורג' בוש בפני הקונגרס האמריקני, וכך במסגרת נאומיו על 'מצב האומה', הציגה את רעיון ה'חופש' וקבורת הרודנות האוטוריטארית - כ"מזור" שיביא להתעוררותו המחודשת של המזרח התיכון. הניאו-שמרנים בארה"ב ממשיכים ומובילים קו לפיו רק תהליך דמוקרטי יכול להביא למיגור השנאה שהשתרשה עם השנים כלפי המערב. הנחת העבודה של הממשל בוושינגטון מעלה כי המשטר הדיקטטורי במזרח התיכון מוסיף ומחזק את הדימוי לפיו מטרתה הבלעדית של ארה"ב מסתכמת בכיבוש מקורות הנפט הערבי.
"הכוח שיביא להיחלשות הרדיקאליזם"
לשיטת בכירי הממשל, הדרך שתוביל את ארה"ב לגבור על הפונדמנטליזם האיסלאמי, טמונה בתהליך הדמוקרטיזציה, אשר יתמודד עם הערכים שמייצג הזרם הרדיקלי. ארה"ב החלה להשקיע כספים רבים ב"תהליכי ההתקשרות" המחודשת עם העולם הערבי: היא הקימה תחנות טלוויזיה ורדיו בערבית, הכשירה מרואיינים דוברי השפה, החלה לסייע בפתיחת השורות, וכך לתמוך בעלייתם של זרמים בעלי השקפות מערביות-מתונות.
הממשל האמריקני ממשיך ומתעקש בשיחותיו עם ראשי העולם הערבי, כי ימשיכו לפעול לביסוס זכויות אדם וחירויות האזרח. ג'ורג' בוש קורא למימוש הרפורמות במעמד האישה, תוך שהוא דורש יישומן של בחירות דמוקרטיות. המאמצים הרבים, כך נראה, זכו לאחרונה לחיזוק היסטורי, עם קיומן של הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בעירק.
מאמציו של נשיא ארה"ב הניעו מעין מהפכה שקטה, תוך שהם יצרו ראייה חדשה בקרב חוגים איסלאמיים. זמן קצר לאחר הבחירות בעירק התקיימו בערב הסעודית, לראשונה, בחירות מוניציפאליות - גם אם לא על-פי מיטב עקרונות הדמוקרטיה. במצרים התקיימו לראשונה בספטמבר האחרון בחירות רב-מפלגתיות לנשיאות, בעוד המונים הפגינו נגד רודנותו של מובארק; בחודש מאי השנה התקבלה בפרלמנט הכוויתי החלטה להעניק לנשים זכות לבחור ולהיבחר; בשנת 2003 התקיימו בעמאן בפעם הראשונה בחירות שבהן ניתנה זכות הצבעה כללית; בספטמבר 2004 אימצה קטר חוקה חדשה המקנה זכויות פוליטיות רחבות.
הסכנות הטמונות באסטרטגיה המערבית
למרות ניצני ההצלחה האמריקנית, הגם שאינה מושלמת, יש אפוא לתת הדעת לסכנות העורבות לאסטרטגיה המערבית. ארגוני טרור רבים השוכנים ברחבי המזרח התיכון, לוקחים את רעיון הדמוקרטיזציה שמפיץ ג'ורג' בוש, ומאמצים אותו לחיקם - כשיטה ואמצעי, אשר עתיד להביאם למימוש האידיאולוגיה הרדיקאלית.
קבוצות רבות מצדדות בדמוקרטיה כדרך להגיע לשלטון ולחתור דרכו, אך אינן מסכימות עם ה"אידיאה" שטמונה בבסיסה. הן רואות ברעיון האמריקני הזדמנות פז למימוש ה"מהפכה לבנה", שתביאם לנקודת הכוח, בלא הצורך בנקיטת אמצעים אלימים.
אלג'יריה היא הדוגמה המובהקת לדמוקרטיה ערבית שהביאה את כוחות הרדיקאליזם לקדמת הבמה הפוליטית, תחת אימוץ רעיון החירות והחופש. הבחירות לפרלמנט האלג'ירי שנערכו לראשונה בשנת 1991 הביאו את המפלגה הקיצונית, "חזית ההצלה האיסלאמית", לזכות בבחירות ברוב גדול, שהוביל באחריתו להפיכה צבאית שמטרתה להחליש את הכוחות הקיצוניים.
הנה כי כן, הרי לנו דמוקרטיה ערבית, שהשיגה מטרה הפוכה מזו שקיוותה לה - במקום ליציב ולבסס מדיניות של אוטונומיה, היא הולידה, במו ידיה, הפיכה צבאית, שבלעדיה לא הייתה מביאה להיחלשות כוחות הטרור והפונדמנטליזם שהחלו להתפשט בקרבה.
חמאס - הדוגמה שלנו
ארגון חמאס משמש כדוגמה חיה, אותנטית יותר, לאימוץ הרעיון הדמוקרטי לצרכיו. בינואר 2006, השתתף ארגון החמאס בבחירות לפרלמנט הפלשתיני, והצליח להפתיע בניצחונו הסוחף אף את קברניטי המודיעין הישראלי, בעוד אין הוא זונח את דרך הטרור והאידיאולוגיה האנטישמית הדוגלת ברצח יהודים. רק לאחרונה פורסם פסק הלכה המתיר לראשי החמאס להשתתף בתהליך הדמוקרטי - לא מתוך קבלת עקרונותיו, אלא כדרך טקטית בלבד שעתידה להביא להקמתו של 'שלטון האיסלאם'.
השנים האחרונות מצטיירות כתחילתה של תקופה היסטורית המשקפת את התנגשות התרבויות, תוך הניסיון לעצב פנים חדשות למזרח התיכון. רבים מאלה הפועלים בשם הדמוקרטיה, דורשים להקים את הח'ליפות האיסלאמית אשר תהווה אלטרנטיבה לשלטון ה'פרו-מערבי'.
דמוקרטיה במזרח התיכון, תהווה אפוא זרז להתחזקות כוחות האיסלאם הרדיקאלי, באם לא תכלול מנגנונים פנימיים שירסנו את הכוחות הפוליטיים. אם "דמוקרטיה" פירושה כי תנועת "חזית ההצלה האיסלאמית" יכולה לשלוט באלג'יריה; אם ה"חירות" משמעותה כי ראשי החמאס יובילו את שלטון הרשות הפלשתינית, ושלטון "החופש" יביא את חיזבאללה לנהל את הפוליטיקה הלבנונית - עדיפה הרודנות הערבית על פני הדמוקרטיה המערבית.
בחירות בלבד? לא מספיק
אין ספק כי דמוקרטיה בעולם הערבי חיונית וחשובה בדרכה להקטין את כוחן של קבוצות האיסלאם הרדיקאלי, וכדי להפוך את האלימות הפוליטית לבלתי לגיטימית. יחד עם זאת, באם לא יעשה שימוש נכון ברעיון 'המקודש', תוך התניית ההשתתפות הדמוקרטית בנטישת האלימות, הנשק והטרור, הן בפן האידיאולוגי והן בפן המעשי - ה"מזרח התיכון החדש" שמכוננת ארה"ב באזורנו, יכתיר בזר קוצים את כוחות האלימות, המיליציה והטרור.
היום כבר מבינים בארה"ב כי התפיסה האמריקנית שגתה בבסיסה. היא סברה כי "בחירות" הן לכשעצמן סמל הדמוקרטיזציה במזרח התיכון. בעיני הממשל, הליכה לקלפי והצבעה חופשית היוותה את הבסיס המרכזי לשינוי כוחות המשטר. וכאן טמונה הטעות.
הטמעת הדמוקרטיזציה אינה יכולה להיות תהליך חד פעמי של הנחתת בחירות לרשות הפלשתינית דרך כוחות בינלאומיים; היא אינה יכולה לזעוק את שמחת הניצחון לאחר קיומן של "הצבעות חופשיות" בעירק או מצרים. המדובר בתהליך עמוק, ארוך טווח, שחייב להיות מלווה בשינוי עמוק של התפיסה החברתית, תוך חינוך האוכלוסיה ל"דרך חדשה". בכוחן של הבחירות להיות תחילתו של הניתוח הקוסמטי במדינות ערב, אך נראה כי אם לא ילוו בתהליכים מקבילים, יהיו אלה אך המשך תהליך ארוך של טיפוח פנים כושל המכסה על קמטים עמוקים בלב עורו של המזרח התיכון.