לפעמים מתקבל הרושם, כשקוראים בעיתונים היומיים ובירחונים של גופים שונים בארץ, שהחקלאות בישראל מבוססת על מענקים וסובסידיות ממשלתיים. עוד מתרשמים כי נציגי החקלאים מכל המגזרים לוחמים מלחמת חורמה מתמדת במשרד האוצר במטרה לקבל יותר. בה בשעה, נדמה כאילו משרד האוצר, מצידו, מתאמץ כל הזמן להקטין את התקציב הענק של הסובסידיות והתמיכות לחקלאות, מאחר שישראל צריכה להגיע לרמת הכלכלה של המדינות המערביות, שבהן חיים ללא תקציבים ותמיכות ממשלתיים לחקלאות.
האם אלה הם באמת פני הדברים? מבדיקה שערכתי, עולה כי ההיפך הוא הנכון. קודם כול, מי שחושב שבארצות המערביות חיים ללא מענקים וסובסידיות לחקלאות טועה בגדול, כמודגם בטבלה 1.
טבלה 1. שיעורי תקציב התמיכות והסובסידיות לחקלאות מסך כל הפדיון החקלאי בישראל ובארצות אחרות:
- ישראל - 5.3% מינימום, 11.3% מקסימום;
- קנדה - 19%;
- פולין - 20%;
- ארה"ב - 22%;
- האיחוד-האירופי - 34%;
- יפן - 64%;
- שוויץ - 71%.
איור על בסיס הטבלה שלעיל הופיע בשבועון האמריקני TIME (ביום 20.5.02), אשר בדרך כלל אינו מרבה לעסוק בנושאים חקלאיים. הוא התפרסם בתגובה על טענותיהם של מנהיגים אירופיים נגד חוק אמריקני חדש, שעבר באביב האחרון את אישור הסנט. על-פי החוק החדש, התמיכות והסובסידיות לחקלאים האמריקניים הוגדלו בסכום כולל של 75 מיליארד דולר לתקופה של 10 שנים. המסקנה של השבועון, על בסיס הטבלה המדגימה את הסובסידיות הנהוגות באיחוד האירופי, היא שגם במערב אירופה הסובסידיות אינן בדיוק בטלות בשישים.
השבועון מצטט מדבריו של סנטור אמריקני, שנאמרו במהלך הדיון בהצעת החוק בסנט: "זה לא חוק חקלאי גרמני, זה לא חוק חקלאי סיני או חוק חקלאי צרפתי; זה חוק אמריקני למען החקלאים האמריקנים." החוק, כאמור מאפשר הזרמה של 7.5 מיליארד דולר נוספים בכל שנה במשך עשור.
המספרים המופיעים בגרף מדברים בעד עצמם: התקציבים הממשלתיים לתמיכות וסובסידיות לחקלאים, בכל הארצות שכלכלתן מוגדרת "כלכלה מערבית", הם אדירים: בארצות הברית - 22% מסך הפדיון החקלאי (total crop value); באיחוד האירופי - 34%; ביפן - 64%. לא אכניס להשוואה את נתוניה של שוויץ (71%!), משום שבאמת קשה מאוד להיות חקלאי בארץ הררית זו.
לכל המדינות שהוזכרו כאן יש מכנה משותף: החקלאות מהווה מרכיב בסיסי ומרכזי במרקם ובמערכות הלאומיות שלהן, ועל-פי תפיסה זו, הן מחויבות לשמור ולתמוך במרכיב זה כמעט בכל מחיר (שוב, יפן - 64%!). במדינות אלה שוררת ההבנה כי דווקא במסגרת הכלכלה המערבית קשה לחקלאים להתפרנס ללא תמיכות, והמשך הקיום של החקלאות נחשב בהן לאינטרס לאומי מדרגה ראשונה.
ומה אצלנו? הנתונים מעוררים כמובן, באופן טבעי, את השאלה הבאה: ומה אצלנו? האם הנתונים לגבי היקף התקציבים לתמיכות ולסובסידיות לחקלאות בארץ (יחסית לסך-כל הפדיון החקלאי) משתווים לנתונים המופיעים בטבלה 1?
בירור נושא זה התברר כלא פשוט כלל ועיקר.
מקור בכיר במשרד החקלאות נקב בסכום של 500 מיליון שקל כהיקף הכולל של התמיכות לחקלאות, כולל מימון החטיבה להתיישבות וללא הסובסידיות למחירי המים. בדברי הסבר שצורפו לתקציב משרד החקלאות לשנת 2002 (חוברת י"ט) צוין סכום של 300 מיליון שקל כסיבסוד תשומות המים. ובסך הכול: 800 מיליון שקל - או כ-5.3% מסך כל הפדיון השנתי של החקלאות, אשר בשנת 2002 יגיע כנראה לכ-15 מיליארד שקל.
ברור שמספר זה גרם לי אי-נוחות: האומנם יתכן שהשיעור התמיכות בארץ הוא כה זעום - 5.3% בלבד לעומת 22% בארה"ב, 34% באיחוד האירופי וכדומה?
כשהתחלתי בבירור, צפיתי שהנתונים יאשרו את הרגשתי, המבוססת בעיקר על הכתובים הלא אוהדים בעיתונות היומית, ששיעור התמיכות אצלנו יהיה במקום טוב באמצע בין נתוני ארצות הברית (22%) לבין אלה של האיחוד האירופי (34%).
החלטתי לבסס את התשובה על נתונים נוספים. לאחר התייעצויות הגעתי אל שלוש חוברות, שהוגדרו כ"רלוונטיות לנושא" (חוברת י"ט - תקציב משרד החקלאות; חוברת י"ח - תקציב התמיכות במצרכי יסוד ובייצור החקלאי; חוברת כ"א - תקציב המשרד לתשתיות לאומיות).
אחת ההבנות שהגעתי אליה מלימוד החוברות היא, שאין זה פשוט כל כך לקבוע מהם היקפי התמיכות והסובסידיות. למשל, הסעיף "הסדרים למגזר החקלאי" - האם הוא מהווה כולו תמיכה בחקלאות? הוא תומך למעשה בקיומם של קיבוצים ומושבים אשר מספקים, בנוסף לתוצרת חקלאית, גם שירותי תיירות ונופש, מוצרי תעשיה ועוד, ובתוך כך גם מספקים מקומות עבודה רבים לאנשים שאינם חברי הקיבוץ או המושב.
לדעתי, ההסדרים הללו משמשים מסגרת להזרמת כספים להצלת מגזר בעל חשיבות לאומית וכלכלית מדרגה ראשונה, אך אינם מהווים תמיכה ספציפית בחקלאות. אלא שתקציב ההסדרים הזה רשום כולו, כסכום נכבד של כמעט 337 מיליון שקל, בתקציב משרד החקלאות ופיתוח הכפר לשנת 2002. לדעתי, הסדר הטוב דורש שהתקציב הזה יופיע, חלק כחלק, גם בתקציב משרד המסחר והתעשיה, משרד התיירות ועוד, לפי השיעור שתופס הענף הרלוונטי בסך כל הפדיון של הקיבוצים/מושבים. למשל, אם פדיון התיירות הקיבוצית מגיע ל-20% מסך כל הפדיון של הקיבוצים, אזי 67.4 מיליון שקל - 20% מסך כל תקציב ההסדרים - היו צריכים להירשם בתקציב משרד התיירות.
ישנן עוד דוגמאות רבות מאוד כאלה, ובכל זאת החלטתי לפעול בשיטת "היד הרחבה": לרשום כל סעיף, שלפי הבנתי נחשב על-ידי משרד האוצר כתמיכה או סובסידיה לחקלאות (בתקופה שבה עבדתי במשרד החקלאות היו לי ויכוחים רבים עם נציגי משרד האוצר, שכבר אז רצו לשכנע אותי שאת תקציב שירות ההדרכה והמקצוע יש לראות כתמיכה. עם זאת לא הסכמתי אז, ועד היום לא זזתי מדעתי זו כהוא זה). את הנתונים הוצאתי מתוך החוברות השונות של תקציב המדינה לשנת 2002 (עם שני יוצאים מן הכלל שאותם לא הכללתי בנתונים - עתודות והוצאות מותנות בהכנסות, והחטיבה להתיישבות). כאשר סיכמתי את תקציבי הסעיפים הרלוונטיים, הגעתי בשיטה זו לסכום של כ-1.7 מיליארד שקל - 11.3% מסך כל הפדיון של החקלאות. עתה הכנתי טבלת השוואה, הכוללת גם את הנתונים מישראל, על-פי שתי צורות החישוב (טבלה 1).
כאמור, הערכתי בתחילת הבדיקה כי שיעור תקציב התמיכות והסובסידיות מסך כל הפדיון של החקלאות בארץ יגיע לממוצע של השיעורים של ארצות הברית (22%) ושל האיחוד האירופי (34%), כלומר - 28%. לפי חישוב המבוסס על השיעור המינימלי שאליו הגעתי - 5.3%, אנו חסרים 22.7% כדי להגיע למספר זה. אלה מיתרגמים לתקציב נוסף של כ-3.4 מיליארד שקל. אולם גם אם מבססים את החישוב על השיעור המקסימלי שאליו הגעתי - 11.3% (ושוב, למען הסדר הטוב, שיעור זה גבוה בהרבה מן הנעשה בשטח), עדיין חסרים לנו 16.7%, שמיתרגמים לתקציב נוסף של 2.5 מיליארד שקל. מאחר שהאמת היא, כמו (כמעט) תמיד, במקום כלשהו באמצע, הרי ממוצע שני המספרים הללו - כ-2.95 מיליארד שקל - הוא הסכום הנוסף הדרוש לתקציב התמיכות והסובסידיות לחקלאות שלנו.
מבט בנתוני הטבלה ובמסקנות העולות מהם עורר בי רגשות קשים מאוד: איזו הזנחה, איזה סדר עדיפויות מעוות! איך אפשר להזניח כך (כבר במשך שני עשורים לפחות) את החקלאות שלנו, שבתנאים הפוליטיים השוררים באזור שלנו היא מהווה מרכיב בסיסי בהבטחת קיומה של המדינה וביטחונם של אזרחיה.
ניסיתי לחשוב מה היה יכול תקציב כזה לעשות לענף החקלאות בארץ: איזו חקלאות יכלה להתפתח כאן, איזה יצוא, אלו משקים! הוא היה מאפשר לחקלאים לשלם משכורות אנושיות שהיו מושכות לענף עובדים ישראליים, וסביב החקלאות הפורחת יכלו להתפתח חברות להספקת תשומות וציוד. המחקר וההדרכה היו מתפתחים ומשגשגים; יכולנו לגשת, בשיתוף עם מגזרים אחרים, בצורה מעשית להתפלת מי ים ולפתח את משק המים בארץ. וגם הממשלה היתה מרוויחה בחזרה חלק לא מבוטל מאותם 2.95 מיליארד שקל - בצורת מיסוי של משכורות טובות ורבות יותר של העוסקים בחקלאות, יותר מע"מ ועוד.
אבל כל זה הוא כמובן חלום. את המציאות הרי כולנו מכירים: בשנות המשבר של שער החליפין (וקשה להאמין שצרה זו כבר מאחורינו), ממשלת ישראל "תמכה" ביצוא החקלאי בסכומים אלה: 11.3 מיליון ש"ח ב-2001 ו-7.2 מיליון ש"ח ב-2002. זהו. האם אין נתונים אלה מצביעים על אטימות?
בדבר אחד אני בטוח: אם היצוא החקלאי ההולנדי היה נקלע למשבר שער חליפין כזה, ממשלת הולנד לא היתה נוהגת כממשלת ישראל. היא לא היתה מפקירה כמותה את החקלאים ואת כל הקשורים בענף החקלאות.
ולמען הסדר הטוב: ממשלת הולנד דאגה למערכת תמיכות וסובסידיות מתוחכמת ומסועפת מאוד. הרי הולנד היא בסופו של דבר חברה באיחוד האירופי, שבו תקציב התמיכות והסובסידיות מגיע ל-34% מסך כל פדיון החקלאות. וכל זאת במסגרת "הכלכלה המערבית", שבחוגים מסוימים בארץ מייחלים לה כה רבים. לידיעה ולדוגמה!
_______________
תודה לכלכלן מועצת הפרחים טל דרשביץ על העזרה והייעוץ;
המאמר הופיע במקור בירחון "עולם פורח" של מועצת הפרחים