החלטת בג"צ שהתקבלה השבוע, לא לשנות את קביעת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בעניין דחיית דיוני ועדת סל התרופות - היא פסק דין מוות עבור ציבור החולים, שניתן על-ידי ארבעה אנשים שרפואה אינה עיסוקם. מדובר בהחלטה על תרופות חדישות ויעילות, אשר ניתנות לחולים מתוקף חוק בריאות ממלכתי. לא זו בלבד שהם נאלצים כבר מספר ימים להתמודד עם התערבותו של מזוז בדיוני הסל, הם חייבים היום לקבל את הגושפנקא שקיבל מזוז משופטי בג"צ, מרים נאור, אשר גרוניס ואדמונד לוי. תהליך קבלת ההחלטות בפרשה הזו והעיתוי שלהן מעורר הרבה שאלות פתוחות, שאת התשובות לחלקן אולי לא נדע לעולם.
יאמר לזכותו של מזוז, שהתייעץ עם רופא לפני שהחליט לטרפד את התהליך הרפואי. אבל ברפואה כמו ברפואה - חייבים גם חוות דעת שנייה. הרי ועדת הסל מורכבת מ- 21 בכירי רפואה וכלכלה מהטובים בישראל ומזוז שטעה והתייעץ עם אחד, פרופ' מרדכי שני, אפילו לא היה צריך לחפש אותם. ביום שהודיע על החלטתו התמוהה, רבים מהם נזעקו נגדו וטענו, כי קיבל מידע מוטעה והחלטה שגויה.
הוועדה מונתה ב- 15 בדצמבר 2005 וביום כינוסה אף הודיע שר הבריאות היוצא, ח"כ דני נוה, כי נוספו אליה שלושה כלכלנים: פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל, ד"ר עמיר שמואלי ואפי ארבל. אז למה לקח למזוז שלושה חודשים להתייעץ עם רופא אחד ולקבל החלטה מוזרה? או שמא הוא נרדם בשמירה ונזכר רק ב- 15 במרס, שלושה חודשים לאחר פתיחת הדיונים, לצאת בהצהרה המתחסדת והחפוזה שהנחתה את ועדת הסל לא לקבל החלטות עד לאחר הבחירות.
במתן פסק הדין של שופטי בג"צ, אשר ניתן בעקבות עתירת ההסתדרות הרפואית, ארגון צרכני בריאות ישראל וח"כ שאול יהלום, מדינת ישראל מפנה עורף לאזרחיה ששילמו מס בריאות כל חייהם ועתה, בשעה שהם חולים וזקוקים לתרופות חדישות אשר הוכחו כיעילות - הם נאלצים לפשוט יד ולצאת לרחובות.
לא מזוז ולא שופטי בג"צ השכילו להבין שהסרטן לא יחכה עד אחרי הבחירות וימשיך להתפשט ולשלוח גרורות בגופם של החולים, כל עוד לא ייעצר על-ידי טיפול הולם. הם לא נתנו דעתם על כך שעל-מנת להילחם בסרטן, זקוקים החולים לתרופות עוד היום וקיבלו החלטה מנוכרת ולא אנושית, שכל יום שעובר מיום קבלתה עד שיוחלט אחרת, עולה בחיי אדם.
מצער שבג"צ לא החליט לפסוק לטובת החולים ולפחות לעמוד בהתחייבותה המוסרית של ממשלת ישראל לתוספת של לפחות 200 מיליון שקלים שניתנה ב- 20 בדצמבר 2005, בעת שנפגשו ראשי האגודה למלחמה בסרטן עם שר האוצר היוצא אהוד אולמרט. ואף בהמשך להתחייבות זו ב- 2 בינואר 2006 הודיע אולמרט, ביחד עם ראש הממשלה אריאל שרון, לפני אשפוזו, על תוספת של 200 מיליון שקלים לסל הבריאות.
מן הראוי היה שבג"צ יאפשר לפחות קבלת החלטה על הסל בסכום זה (ואת יתרת התוספת ידחה לאחר הבחירות) ולא יקבל החלטה מתנשאת ומרוחקת שכזו. שופטי בג"צ יכלו להסתמך על שבשנים האחרונות, לאחר כל סידרת דיוני הסל, אושרה תוספת דומה לסכום הנדרש וניתן היה, על סמך תקדים זה, לאשר בבג"צ תוספת הגיונית ולפסוק לחיים ולא למוות.
שנת 2006 כבר החלה לפני שלושה חודשים ובמהלכה ממומנות תרופות חיוניות על-ידי החולים עצמם, בעזרת קיבוץ נדבות ומשכון בתים. זהו מצב בלתי הגיוני. במדינה שבה קיים חוק בריאות ממלכתי, גובר לפתע החשש מתעמולת בחירות על הצורך להציל חיים. האבסורד רק מתעצם לאור העובדה כי נושא סל התרופות, נחשב לקונצנזוס חוצה מפלגות וגם אם יאושר מחר בבוקר, הוא לא ייזקף לזכותה של שום מפלגה בזיכרון הקולקטיבי הציבורי, אז למה לקרוא לזה תעמולת בחירות?