הראשון בכולם הוא אהוד אולמרט, המיועד לשבת על כס ראש הממשלה. הבטחתו העיקרית לציבור הבוחרים התמימים שלו היתה "ההתכנסות", שבשמה גרף 29 מנדטים. אומנם לא כל תאוותו בידו, אך הוא צבר קופה נאה של מנדטים המספיקה לקומבינטור מנוסה כמוהו להתמקם בניחותא על הכסא הנכסף של ראש הממשלה.
אולם הפלא ופלא, אותה מילת קסם "התכנסות", התנדפה בחלל אוויר כלא היתה, מיד בנאום הניצחון שלו, כאשר אולמרט הבין כי תיאורית "המפץ הגדול" אינה אלא חלומות באספמיא של תקשורת מגויסת על עדת פרשניה וסוקריה.
אולמרט הקומבינטור, הבין מיד כבר בליל פרסום תוצאות הבחירות, כי כדי לרצות את שותפיו הפוטנציאליים לקואליציה, עליו להתנער מהמילה המעוררת מחלוקת "התכנסות" ולערפלה כראוי. בכך אימץ ללא היסוס את האליבי שטבע מורו ורבו אריאל שרון: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", ולכן הקשר בין ההבטחות לבוחר לבין הגשמתן על-ידי הממשלה הנבחרת - דומה לקשר שבין הטיפול בזקנה שבמסדרון, לבין הדאגה לעקורי נצרים שבקרווילות.
הוא הדין במנהיג הפועלים עמיר פרץ, שבשצף קצף הבטיח בתעמולת הבחירות שלו לפעול למען העמלים, הנדכאים, והמקופחים ונשבע כי הנושא החברתי יעמוד בראש מעייניו. והנה גם הוא דוהר אל שולחן הממשלה ומוכן להמיר בנזיד עדשים את משרד האוצר במשרד הביטחון, כששלי יחימוביץ', נחנקת עם האג'נדה החברתית שלהם התקועה עמוק עמוק בגרונה.
ואחרון אחרון ולא חביב הוא אביגדור ליברמן, שהבטיח כי דין הפלשתינים תושבי אום אל-פאחם וטייבה כדין הפלשתינים תושבי שכם וטולכרם. והנה בדהרתו אל שולחן הממשלה נוכח כי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", ירד כהרף עין מן העץ הגבוה עליו טיפס, והבהיר לחסידיו השוטים כי לאמיתו של דבר התכוון לגבולות מוסכמים על ארה"ב והקהילייה האירופית. ולפיכך, תושבי אום-אל-פאחם ובאקה אל-ע'רביה יכולים להמשיך לחיות איש תחת גפנו ותאנתו ואין מחריד.
ואנחנו, הבוחרים הנבערים, לא נותר לנו אלא להמשיך ולממן את מנעמיהם של נבחרינו המיטיבים ללהטט ולהתל בנו, המצליחים תמיד לרבע את המעגל - מה עוד ששוב נושפת בעורפנו שס המורעבת עם קופתה הריקה, המתקרבת גם היא בהשקט ובבטחה אל עטיני השלטון...