חג החירות של ענבל

בין סכלות לתיפלות באחד העיתונים הערביים (אל בלאד, איחוד האמירויות) הופיעה קריקטורה של משפחה פלשתינית כמשפחת סכינים לשחיטת כבשים. הקריקטורה לא נועדה לפגוע אלא להלל. ואכן, ערביי ארץ ישראל מצדיקים את התהילה. לפני כשנה שוסף גרונה של אשה באה בימים בשכונת יוקרה בירושלים. לפני שישה חדשים אישה אחרת במושב נחושה, ליד בית שמש. לפני חודשיים שוסף גרונה של נוסעת במונית בפתח-תקווה, ואילו שבוע שעבר התבשרנו כי נערה בת עשרים זכתה לאותו טיפול של חסד, שוב בפתח תקוה, ורכבה השדוד נמצא ליד גלילות, לאחר ניסיון הצתה. ועוד ועוד, קצרה היריעה מלהכיל את שמותיהם ותולדותיהם של כל אותם שטעמו את טעמו של הפגיון הערבי. תקנו אותי אם אני טועה, אבל גם גלילות, וגם פתח תקוה, גם רחביה בירושלים, וגם מושב בשפלת יהודה, הם בתוך הקו הירוק. הפלא ופלא, הקו הירוק איננו מגן על איש מפני ערבים עם סכינים. צפוי שגם קו גבול הקבע של ההתכנסות לא יגן על יהודים מפני סכיני הערבים, כפי שחופי הזהב של אמריקה לא הגנו עליה מפני מרסקי גורדי השחקים. אבל לא בזה עסקינן. הערבים ימשיכו לרצוח יהודים בכל דרך אפשרית, מסכין ועד פצצה ועד יתושים נושאי מחלות. אנו עוסקים במאמץ שהתקשורת היהודית משקיעה במתן אצטלא של פשע נורמלי, דהיינו שלא לשם שמיים, לכל ארוע של שיסוף גרון יהודי. לשם כך מבררת התקשורת ברר היטב אם היה הרוצח חבר שווה זכויות בארגון טרור זה או אחר, או אולי היה זה סתם גנב רכב שפעל באלימות יתרה, או דורש עבודת בית אשר לא היה מרוצה משכרו. והיה כאשר נמצאה עילה שכזו, לכאורה נפשעת אך לא לאומנית, ששה התקשורת עליה כמוצאת שלל רב. זה לא שהם שונאים אותנו בשל היותנו יהודים, אומרת התקשורת בעליצות. הם שונאים את העובדה שיש לנו משהו שהם רוצים. אם רק נמסור בידם את רצונם יניחו לנו לנפשנו. לראיה, יעצו לנו מומחי המשטרה שלא להתנגד לשודד הרכב, או לפורץ האלים, או לאנס הרצחני. כמעט אפשר לומר כי מותה של העלמה מפתח תקוה הוא באשמתה. כיצד זה העזה להתגונן או להיאבק עם השודד אשר הצמיד סכין שחיטה לצווארה? לו הייתה מוסרת לו את המפתחות אולי הייתה ניצלת. סכלה היא, סכלה הייתה, חבל חבל שנלחמה על פריט חסר ערך. הבל הבלים. כל אותם נרצחות נרצחו מכיוון שהיו יהודיות. מכיוון שמצווה היא לשדוד את היהודי, ועוד יותר להרוג אותו ואותה. כל אחד ואחד מאתנו הוא פושע ופושעת, נידונים לראש למוות במיתה משונה, פגיון חרב סכין ופצצה, מכוח היותנו יהודים. סיכלות היא לחשב כי בקשת רחמים, בבקשה קח את הכסף ולך, תציל ולו נפש אחת מישראל מידי המרצח הערבי. אם כך, הבה נצא מן המיקרו אל המאקרו, מן הפרט אל הכלל. סכינו של העולם הערבי על צווארנו, כל העת. הבה ונמסור לו את מבוקשו, ובכך נציל את נפשותינו מן המוות. למעשה, זו המדיניות הרשמית של מדינת ישראל מאז המהפך של אריאל שרון. אנו נתפנה מכל מקום שבו מאיימים עלינו בשחיטה, ומי שלא יתפנה מרצון, גלגלתו תרוצץ בידי משטרת ישראל. מדוע להמתין לסכינו של הערבי אם אפשר למלא את תביעתו בעצמנו? אלא שאליה וקוץ בה. לאן בדיוק נמלט את נפשותינו? לגלילות? שם כבר נמצאה עלמה מתבוססת בדמה. לבית גוברין? שם כבר נמצא שומר בגיל העמידה וגרונו משוסף מאוזן לאוזן. למועדון תל אביבי על רציף הרברט סמואל? גם שם נשרפה נערה עד העצם בעת הפיצוץ. אולי למלון בנתניה? שם אפילו ישישים מצאו את מותם בסעודה האחרונה. למדריד? לבאלי? לניו-יורק? אולי לברגן-בלזן? אין מפלט מן הפגיון הערבי. התיפלות של מותה המיותר של העלמה עמרם איננו בכך שאולי נלחמה ברוצח, אלא בכך שהרוצח, אחיו, אחיותיו דודיו ודודותיו חיים כאן בינותינו. ואל תאמרו זה קלקיליה, זה לא שלנו. קלקיליה היא כפר סבא מזרח, קיסריה היא ג'יסר דרום, עומר היא תל-שבע צפון וירושלים היא מזרח ומערב וצפון ודרום. בעוד התקשורת מתעסקת בשיוכו הארגוני של רוצח זה או אחר משחיזים אלפי רוצחים אחרים הדרים בארץ ישראל מצפונה ועד דרומה, ממזרח השמש ועד מבואו, את סכיניהם, פגיונותיהם, ושבריותיהם, ומתקינים עצמם ללילה שכולו שוד, אונס ורצח ביהודים באשר הם יהודים. הרוצחים חיים בתוך ארץ ישראל, ברשותנו, תחת הריבונות שלנו, ואין לנו אלא להלין על עצמנו שבנותינו אמותינו וסבתותינו נרצחות באין מפריע. תפקידה הראשון, היחודי, של ממשלת ישראל הנו להגן על אזרחיה מפני המרצחים. תפקידה העיקרי של התקשורת הוא להתריע על כשלונות וקלקולים בביצוע התפקיד העיקרי והייחודי של ממשלת ישראל. מזה שלוש עשרה שנה שממשלת ישראל עסוקה בחימוש המרצחים, בהגנה על זכותם הטבעית לרצוח, ובדיכוי זכותם של היהודים להתגונן, בגיבויה המלא של התקשורת הממוסדת. הגיעה העת לשנות כיוון, להוקיע את אזלת היד, לתקוף את מאורות הרצח ולשנע את שוכניהן בחזרה למקומות מוצאם, עבר-הירדן והחיג'אז.