הפיגוע האסוני שאירע ברחוב נוה-שאנן, יחד עם טילי הקסאם מרצועת עזה, וההתרעות הרבות אינן משפיעות "כאילו" על שיגרת ימינו. יש שרואים בזה ניצחון בני-האור על בני-החוש שהרי על אפם וחמתם של מבקשי נפשנו, אנחנו מגיבים בהתרסה - שיגרת חיים נורמלית.
בזאת, אנחנו מודים בהכנעה, ששיגרת חיינו הנורמלית היא לספוג מפעם לפעם מכה המפילה חללים וזורעת הרס בנפש ורכוש ואין לשיגרה האיומה הזאת תרופה. מכאן המסקנה שמדינת ישראל טומנת ראשה בחול ומקבלת את הגזירה הזאת כחלק בלתי-נפרד משיגרת חיי תושביה. המנהיגים וראשי מערכות הביטחון מטיפים לנו להמשיך לטייל, לבלות ולא לסטות משיגרת החיים שמעת לעת הופכת לשיגרת מוות.
כשלעצמי, אני תוהה מה הרבותא בשיגרה הזאת שאנחנו כה עמלים לקיימה? מה יקרֶה אם נסרב לחיות את חיי השיגרה המסוכנים האלה ונִפנֶה לחיים בלתי-שיגרתיים בעליל? הלא בהתנהגותנו אנחנו משדרים כלפי כולי עלמא הסכמה וּכניעה למצב הבלתי נסבל הזה. שוב ושוב נשמע את הקלישאה ש"אי אפשר לסגור הרמטית את המדינה מפני מחבלים", ש"כוחות הביטחון מסכלים עשרות פיגועים שהיו בדרכם לערי ישראל" ובכל זאת מתרחשים פיגועים והפלשתינים שמחים ועולזים.
מותר, רצוי ונחוץ להודיע שהפיגועים משבשים באורח חמור את שיגרת ימינו, שלא עולה על דעתנו להסכין לסכנה הזאת דרך קבע, שנילחם בה בכל הכלים והאמצעים העומדים לרשותנו אבל אין לנו את הלוקסוס שיש בכל מדינה נורמלית - שיגרת חיים עם דגש על החיים. אנחנו חיים בתנאי חירום עם מַסֵכָה של "הכל כרגיל" כשהכל יודעים שזוהי מסכה. הדם המבצבץ מצידיה של המסכה מסגיר את האמת המדממת.
לו היינו מקדישים את המרץ הנכון לקדם את פני הרעות החולות הללו, כפי שהמדינה ערוכה לטפל בנפגעי הטרור באופן מופתי - הזרימה של כוחות הביטחון לזירת האירוע בתוך דקות, הטיפול המיידי והמסור של מד"א, היערכותם של בתי החולים בַּאופן המעורר הִשתאות, מלאכת הקודש של אנשי זק"א, צוותים של אנשי מס רכוש המתורגלים במלאכת שמאות ההרס, דמי הפיצויים והתיקונים המהירים, ועל כל אלה אמצעי התקשורת המספקים בידור לשמו למשלחי המרצחים וּמעריציהם - לוּ היינו מפעילים את היצירתיוּת, התכנון והתִּרְגוֹלֶת כמוהם, אפשר היה לסגור את המדינה הרמטית בפני גורמים עויינים המבקשים להחריבה.
אבל אנחנו רוצים נורא נורא - שלום! וּכמו שוחרי שלום נאורים אנחנו מוכנים לַכּל, תמורת שקט. אפילו שקט כזה שיופרע מידי פעם על-ידי פיגוע או שניים ביום. משהו ממש דפוק בַּשֵׂכֶל של המדינה הזאת! הרי ברור לכל בר-בי-רב שהשיגרה המטורפת הזוֹ נמשכת זמן רב מִדָּי, היא הולכת ומחריפה עד שאיש לא יוכל למנוע את ההתנגשות הבלתי נמנעת שתביא להכרעה. ואין הכרעה אלא עד להשגת שיגרת-חיים נורמלית. הגיע הזמן שנפנים - המלחמה הכפוייה הזאת היא על המינימום שיש למדינה ריבונית - שיגרה! אין לנו שיגרה!