אירוע, חוויה, זיכרון, או כל סופרלטיב אחר שתרצו, מחבר אותי כמעט בכל רגע בחיי, עם העבר, עם החיים בדרום, עם המלחמה, ועם המציאות הכה שונה היום - סגן אלישע ברמן ז"ל.
אחד מהחברים שלי בעבודתי בקמ"ג, היה אלישע. בחור נאה, בלונדי, עיניים כחולות, גבוה, מרשים את סביבתו. היתה לו חברה, ואני זוכר היטב שאהב אותה אהבה עזה - כי כל סיפורי החבר'ה על בילויים ונערות, ממש לא עניינו אותו. הוא ידע כי חברתו תהיה אשתו, ואכן כך היה.
היינו באותו קורס טכנאי גרעין שהכשיר אותנו למפעילים בכור האטומי, ויחד עברנו משמרות רבות, אי שם בינות לכותלי הבטון ופלאי הטכנולוגיה. האווירה היתה אינטימית, וכל אחד סיפר לזולתו הרבה מסודותיו האישיים. לאלישע ולי היתה לפחות אהבה אחת משותפת: מכוניות.
היתה לי מכונית אאודי חדשה שרכשתי במיטב כספי מהעבודה, ולאלישע היתה וולוו ישנה. שנינו נהגנו לנסוע לצפון, מספר פעמים בשבוע, ואני זוכר שהדבר היחידי שעניין אותי באותן נסיעות ארוכות על הכבישים המשעממים היה: מתי אפגוש את הוולוו של אלישע מולי? כבר ממרחקים היינו מזהים איש את רעהו, והבהובי הפנסים הקדמיים היו ברכות השלום ההדדיות.
מאחר שמיד לאחר המלחמה עזבתי את קמ"ג, נודע לי מאוחר יותר - כי אלישע נהרג באותה מלחמה ארורה. אישית, לקחתי את זה קשה, ואודה ולא אבוש כי מותו מטריד אותי עד היום. אולי היה זה עוד חלל - אבל בשבילי הוא היה ההוכחה שכל המלחמות הללו יותר ממיותרות.
עם הימים, כאשר עקבתי כל פעם מחדש בספרי הנופלים, ברשימות הארוכות המתפרסמות בימי הזיכרון בטלוויזיה, מחפש תמיד את אלישע... גיליתי באחת הפעמים שתאריך נפילתו היה ה- 16.10.73... תאריך יום הולדתי...
את אלישע הכרתי במשך שנים מעטות, רק במסגרת עבודתי בקמ"ג - אבל לבי נצבט כל פעם מחדש, לאו דווקא בימי הזיכרון לנופלים... ואינני יודע למה. כואב לי כל פעם כאילו ורק אתמול הלך מאיתנו. אינני בן משפחתו, אך אין בי מנוחה בהיזכרי בו - וזה קורה לי לא מעט. רבים הנופלים ש"הלכו כך סתם בדמי ימיהם"... אבל אלישע, איך אומר: מסמל בעיני את כל הרע באובדן, במלחמות המיותרות, ובזיכרון הכואב שאינו נותן מנוח...