איזו התרגשות, איזו שמחה, איזו כותרת. עיתון "הארץ" יצא מגדרו כדי לתת במה מובלטת באופן מכסימלי לראש הממשלה החמאסית, איסמאעיל הנייה. הלה מבטיח לדני רובינשטיין חגיגית, בתמורה לפרסום הניתן לו בחינם, כי "אם ישראל תיסוג לגבולות 1967, ישרור שלום ונקיים הפסקת אש (הודנה) לשנים רבות"... האיש החזק ברשות הפלשתינית והעיתון העברי משתפים פעולה בספין פלשתיני, שנועד להוציא את הרשות ממצוקתה ולהעביר את הכדור למגרש הישראלי.
אפילו הבעל של עליזה, הלא הוא ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהפך כל כך את עמדותיו, לא הרחיק לכת עד כדי דיבורים על נסיגה מכל השטחים, ששוחררו לפני 39 שנים. הוא מדבר על התכנסות לגושי התיישבות יהודית שישארו בידי ישראל בכל מקרה, אם כי ידוע כי הדבר יכול להיעשות רק באופן חד-צדדי, והביצוע יהיה קשה אלף מונים ממקרה גוש קטיף. התוצאה תהיה מתקפת טרור נוראה על כל שטח ישראל, שלעומתה מטחי הטילים מעזה ייראו כמשחקי ילדים.
בדו-קרב המילולי-תעמולתי בין שני הצדדים, ההבדל בין הצד הפלשתיני לצד הישראלי זועק לשמיים: בעוד הפלשתינים אומרים כולה שלי, ממשלתנו מדברת על מקצתה שלי, ואינה מבינה כתוצאה מכך את חולשתה במו"מ הוירטואלי. כמו במשפט שלמה, מי שאומר אומר גזורו הוא הצד המפסיד. אהוד אולמרט, חניך ז'בוטינסקי ובית"ר, בתוכנית ה"גזורו" שלו, מראה כי לא למד דבר ולא שינה דבר, לא הוא ולא שאר הבית"רים בממשלתו-סיעתו.
לעומת אולמרט, ה"כולה שלי" על-פי ראש ממשלת רשות הטרור הם קווי 67. יש לנו - אומרים הפלשתינים - זכות לכל הארץ. אין דובריהם נמנעים מלהזכיר את כוונתם לשוב בבוא הימים לחיפה ולעכו, יפו ולרמלה. למען מטרה זו יש להם כל הזמן שבעולם וכל הסבלנות שבעולם. גם מחיר הדמים שהם משלמים ועוד ישלמו אינו משחק תפקיד כלשהו במערכת שיקוליהם המקובעת.
גם כשהנייה אומר "גבולות 1967", הוא לא יכול שלא לסייג ב"הפסקת אש לשנים רבות" ואינו אומר את המלים "שלום קבוע ובר-קיימא". האיש, המבקש כרגע הקלה לבני עמו במצוקתם הכלכלית הקשה, הרוצה בדחיפות את הכסף הישראלי והאירופי, מוכן לשלם מס שפתיים לשלום מוגבל, ביודעו את נפש בהמתו הישראלית.
לא רק בעיתונאי רובינשטיין ובעורכיו ב"הארץ" מדובר, אלה שמטיפים כל הזמן לנסיגה ישראלית לקווי 67, ולקבלת כל תביעה של הצד שכנגד, ואף מעניקים לו את הבמה התקשורתית. הנייה אמר, הנייה הכריז, הנייה שוחח עם דני רובינשטיין - "וואו" עצום נשמע במסדרונות הבניין בזלמן שוקן 21, מקצה האולם ועד קצהו.
אולמרט עצמו, בנאום ה"הכתרה" שלו בבית הלבן, הכיר בחלום הפלשתיני וקצר תשואות. ספק אם הוא מבין, שחלום זה אינו מסתיים לא בקווי ההתכנסות וגם לא בקווים שמהם השתחררנו לפני 39 שנים. הנה מה שאומר על החלום שר החוץ של יישות הטרור, הלא הוא רב המחבלים מחמוד א-זאהר: "אני חולם לתלות מפה ענקית של העולם על קיר הבית שלי בעזה, שבה לא תופיע ישראל" - כך הכריז לא מכבר. לזכותו ייאמר: הדברים לא הושמעו לפרסום בעיתון עברי אלא בעיתון ערבי. מעניין שאחרי הכרזה כזו לא ניפץ חיל האוויר של ישראל את אותו קיר לרסיסים יחד עם חלומו של אותו "שר חוץ".
אותו א-זאהר הוסיף: "אני מקווה שהחלום שלנו, שתהיה לנו מדינה עצמאית על כל שטח פלשתין ההיסטורית, יתממש יום אחד, ואני בטוח כי אין מקום למדינת ישראל על אדמה זו". האם לחלום זה התכוון גם ראש ממשלתנו בנאומו המצוחצח?
מנגד, כשנשאל על דברים אלה ואחרים, על מעשי טרור אלה ואחרים של החמאס, השיב איסמאעיל הנייה באי-נוחות למראיינו: "עזוב עכשיו את החמאס... אני מדבר איתך לא כראש תנועה". חה, חה, חה. כשנוח הדבר, מתק שפתיים וטעם דבש באזני העיתונאי שטורח לטלפן אליו לעזה ולקבל "ראיון בלעדי". למה לא, בעצם? והרי יש בצד הישראלי, בין אנשי התקשורת ובממשלה של אולמרט-את-ציפי, מי שמוכן לקנות סחורה מזוייפת זו. בקרוב ודאי נצפה בראיונות של אותו הנייה בערוצי הטלוויזיה הישראלים.
בוושינגטון ובאירופה מזהירים - בחדרי חדרים יותר מאשר בפומבי - את אולמרט מפני עצמו, מפני רעיון ה"התכנסות", דהיינו צעד חד-צדדי של נסיגה ישראלית. חוששים שם שמא בכך תסתפק ישראל, דבר שלא יפתור את הבעייה ולא יפסיק את הטרור. בארה"ב ואירופה זיהו מזמן את חולשת המנהיגות בישראל ולכן רוצים מאיתנו מה שמבקש הנייה בשיחתו של רובינשטיין, כלומר נסיגה מלאה בהסכמה הדדית ישראלית-פלשתינית. ובגיבוי בינלאומי.
אולם בעוד שבוושינגטון ובאירופה מאמינים, שעם השלמת הנסיגה בוא יבוא השלום, הנייה לעומתם נוהג מנהג אחד בפה ואחד בלב, מלים לחוד וכוונות לחוד. כדאי להאזין לו עצמו ולדוברי הפלשתינים, ראשי ה"חמאס", בשיחותיהם בבירות ערב ובטהרן, בהתבטאיותיהם בתקשורת הערבית - ולא למה שמוכר ראש-ממשלה-בלי-מדינה לאוזניים ישראליות מסויימות.
גוברת והולכת התחושה, שהעמידה הישראלית ה"איתנה" מול ה"חמאס"("עם ממשלת החמאס לא מדברים" - זה ה"בון טון" זקוף-הקומה ביום ירושלים) עומדת להתפוגג. לא נתפלא אם שרת החוץ, שהילכה קסמים בשארם על בני שיחה הערביים, כולל אבו-מאזן, עשוייה להיראות בקרוב ב"פריים" צילומי אחד עם איסמאעיל הנייה ואולי גם עם אותו א-זהאר, שישראל ניסתה בעבר ללא הצלחה - לחסלו והרגה את בנו. כמי שלפחות בדיבורי-בוסר שלה הרחיקה כברת דרך ארוכה ממשנת אביה, קצין המבצעים של האצ"ל, לא נתפלא אם החזיון המצמרר הזה יתרחש במהרה בימינו.
תמונת ה"פוטו אופורטיוניטי" תופיע בגדול בעמוד הראשון של "הארץ" ובשאר כלי התקשורת הישראלים - שלב נוסף בנסיגה מעקרונות, מזכויות, מעמדות, בלא לקבל שום תמורה ממשית.