מאז הקמת המדינה, ואף קודם לכן, עומדת בין הציבור הציוני לבין הציבור הנקרא היום "חרדי" סוגיית גיוס תלמידי הישיבות. דומה שבשנים האחרונות קהה משהו עוקצה של המחלוקת, ולכך סיבות מכיוון אחד חיובי, וסיבות מכיוון אחר שלילי.
ההתפתחויות החיוביות הן דווקא בצד החרדי, והן מתבטאות למשל במפעל הנח"ל החרדי, בהשתלבות ניכרת בתעשיית ההיי-טק, במחזורים ראשונים של בוגרי מנהל-עסקים ומשפטים (בינתיים במכללות), ובסנוניות של התבטאות כנגד השקרנות הנכפית על ציבור שלם של צעירים – על-רקע העובדה שגבורת הנפש ההכרחית ל"תורתם-אומנותם" אינה יכולה להתקיים, בעליל, בציבור של עשרות אלפים.
ההתפתחויות השליליות הן דווקא בצד החילוני, אצל חברה שמאבדת את ההומוגניות הערכית שלה ואת תחושת הערבות ההדדית, במגמות "פוסט-ציוניות" שהחלו רווחות בתקשורת ובחוגי "אינטליגנציה" בארץ, ובהשתמטות מואצת מגיוס, שניתן כבר לתת בה סימנים של שיטתיות ולחקור אותה סוציולוגית. לא בדקתי, אך נדמה לי שבמספרים מוחלטים ההשתמטות החילונית עוברת בהרבה את ההשתמטות החרדית.
אבל המחלוקת בכל-זאת קיימת, והיא מתפרצת באופן מחזורי אל סדר היום הציבורי. הנה לאחרונה נתבשרנו על החלטת ביהמ"ש העליון שלא לבטל את חוק טל. ובעקבות הבשורה – שפע התגובות מכאן ומכאן. הרמטכ"ל הכריז: "אין שום סיבה שילדי ישרתו ויהיו כאלה שלא ישרתו בכלל", ואילו ח"כ חרדי מסוים פרסם מאמר שבו הטיף בגסות-רוח לציבור המתנגד להשתמטות, ובין השאר הסתמך על צבאות אומות העולם הפוטרים, לדבריו, את פרחי הכמורה.
חוסר היושר-האינטלקטואלי בדיאלקטיקה החרדית בעניין גיוס תלמידי-הישיבות הוא בעל היסטוריה ארוכה, וניתוחו מעניין מצד עצמו. כאן אבקש להתייחס רק לטענה אחת, מן המרכזיות, החוזרת ועולה בפי דוברים אלה, והיא השוואת תלמידי הישיבות לשבט לוי ומעמדו בחוקת התורה ובתולדות ישראל בארצו. כולם יודעים ששבט שלם בישראל – שבט לוי שעסק בעבודת-הקודש – לא ניתנה לו נחלה גיאוגרפית, ומחייתו וכל צרכיו הגשמיים הוטלו על השבטים האחרים. ומכאן מבקשים הדוברים הללו ראייה להיותו של ה"סידור" המבוקש טבעי לעמנו בדרך של שיטה. "כלי הקודש" של אז מושווים ל"כלי-הקודש" הישיבתיים היום.
אבל הדבר הזה הריהו מופרך כל-כך עובדתית! בפרשת השבוע, פרשת "נשוא", מתוארת בפרוטרוט העבודה שהוטלה על הלויים בתקופת המסעות במדבר, בפירוק בנשיאה ובהרכבה של המשכן כל פעם שנסעו וכל פעם שחנו. "זאת משמרת משאם לכל עבודתם", קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו, היריעות וכל כלי המשכן. בנסיעה יש שהסתייעו בעגלות, אבל כשליש מהם, הקהתים, "בכתף ישאו" – ממש.
צא ולמד – הלויים, מלבד שהיה עליהם לדאוג כאחרים למסע משפחותיהם ולהתנסות במסעות המדבר, הרי שהם נשאו בעול הציבורי, תרתי משמע. והם היו משולבים פיזית בשדרות העם (שוב תרתי משמע) בסדר המסע הכללי, כמתואר באופן ברור בפרשה הסמוכה.
התמונה הזו משמשת בבואה נאמנה לתפקודו החברתי והלאומי של שבט לוי במאות השנים אחר-כך, בשבת ישראל על אדמתו בתקופת המקרא. ונשים לב לחלק חשוב של התמונה, חשוב ברלוונטיות הספציפית שלו לנושא שבמחלוקת. הכוונה היא לתפקוד הלויים בזמן מלחמה, ופרישתם בשדה המערכה לשם תרועה בחצוצרות התרועה. מצוות התורה הזו נתקיימה במלחמה כבר בימי משה עצמו, וגם הלאה במלחמות הממסד המאורגן של מלכי יהודה.
אבל התפקיד המרכזי של הלויים במשך ההיסטוריה הארצישראלית היה אל נכון בעבודת הקודש והקרבת הקרבנות. חשוב להבין שהיתה זו עבודה לוגיסטית ומקצועית, ששירתה צורך לאומי בצו התורה, אבל גם צורך משפחתי עממי. הלויים שירתו במקדש שבירושלים, וקודם לכן שירתו במשכן שמיקומו נדד מעיר לעיר. (תמונה מאלפת על האופי העממי, אף ההמוני, של השירות הזה נמצאת בראשית ספר שמואל). אז הם שירתו גם בחצרות הפרטיות בכל מקום ואתר ("מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי...").
בזאת רחוקה מלהסתיים מסכת השירות החברתי הפעיל של הלויים. נסתפק באיזכור פונקציה אחת חשובה מאד, והיא הפונקציה החינוכית. כי כבר בתקופה הקדומה הזאת, כשלא היו בתי-ספר מסודרים, שימשה תשתית הפרישה של הרשת הלויית בכל רחבי הארץ להוראה – "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".
די בדברים הללו כדי לנפנף באופן נחרץ את ההיקש הנטען לתלמידי הישיבות, שאף אם תאמר שעצם לימודם הוא ערך, הרי שמרביתם מדירים עצמם מן הציבור האמור לפרנס אותם ואף להיהרג במקומם, הם ספונים בישיבותיהם וגיטאותיהם, ואינם משרתים, גם לאחר תקופת תלמודם, שום שירות לאומי אמיתי אחר.
אבל האמת היא שהעיקר טרם נאמר. והעיקר הוא, שה"סידור" עם הלויים נעשה ברצון ובהסכמה רחבה. ואמנם, למעט תקופה אחת מיוחדת (תקופת הקושי הכלכלי הקיצוני בימי שיבת ציון, כאשר הלויים היוו חלק בלתי פרופורציוני מקרב השבים), היה ה"סידור" עם הלויים רצוי לשכבות הציבור.
ציור עממי אותנטי לכך – אם כי בפרשה שנתגלגלה לבסוף בצורה עקומה – ניתן לראות בסוף ספר שופטים בפרשת הנער הלוי, ששירת אצל מיכיהו בהר-אפרים ("ויהי הנער לו כאחד מבניו") ולבסוף אצל בני דן ("הייה לנו לאב ולכהן"). הדבר עולה גם, בהפוך על הפוך, בזעקותיהם התדירות של נביאי ישראל ("למה לי רוב זבחיכם"). כללו של דבר – סידור שלא בכפייה ולא בסחיטה. לא בלשון המאזניים ולא בחרב פיפיות.
ולסיום – הפלגה מפתיעה, בקצרה בלבד, אל ציבור אחר. משלם המיסים בארץ משליש למעלה מחמישה מיליארד שקלים לשנה במערכת האקדמית ובאוניברסיטאות. אם תאמר – לשם תפקידן הפונקציונלי הצר: להכשיר רופאים, מורים, מהנדסים וכל כיוצא בזה, הרי שפתחת פתח למבול מסוכן, מסוכן בעיקר מבחינת האוניברסיטאות עצמן, של רעיונות לרה-ארגון ורה-תקצוב של המערכת הזאת.
מה שמצדיק את הסידור הנוכחי הוא היעוד הלאומי של המרצים באוניברסיטאות להיות שכבה אינטלקטואלית פעילה שכלל החברה חפצה בה, ואשר על כן היא משקיעה בה את הונה, באמצעות מוסדות המדינה. אסור לאינטלקטואלים לבגוד, ולא להתחפר בתפנוקיהם. "זאת משמרת משאם לכל עבודתם".