שבוע הספר העברי תשס"ו הגיע. הו, איזו שמחה, ואיזו התרגשות. עוד מעט המונים יצבאו על דוכני הספרים. יבחשו בקלחת שאותה מנפיקים בעבורם הוצאות הספרים ושולחיהם ולא תמיד יוכלו להבחין מרוב היצע מה כדאי לבקש. ידעתם שלהוצאות הספרים יש התאחדות? כן, כמו ההתאחדות לכדורגל. כמו כל גוף ציבורי. היא זו שמארגנת את שבוע הספר והיא שמחזיקה את שרביט הניצוח: כיצד ייראה שבוע הספר העברי.
הפעם לא אכתוב על הוצאות הספרים הידועות והגדולות אף לא אזכיר את שמן ולא אמנה את הגדולות ואת הקטנות שבהן. הוצאות קמות והוצאות מתקיימות ולא אני שאפאר אותן.
הפעם אכתוב על הספרים המחתרתיים, הספרים שלא מגיעים למדפים בחנויות הספרים, חנויות שגם הן שייכות למעין תאגיד ויש להן לרוב אותו שם בעל קונוטאציה פולנית וכן, כדי לא לעשות לחנויות הללו פרסומת לא אזכיר את שמן. ולא אזכיר את חנויות הספרים שהן בעצם שוק ענקי לממכר ספרים. והספרים שם מפוזרים על פני שטח ענקי כמו במחסן ממלחמת העולם השנייה. ולא אכתוב על המוכרות בחנויות הספרים שיודעות למכור רק את הספרים שמוכרים לנו מעל גבי העיתונים. רק את רבי המכר. ספרים שנכתבים בהרבה מקרים כמו בהזמנה על אותה שבלונה. כמו מישהו שמנסה לשכפל את הצלחתו בלא הפסק. גם לא אזכיר את הסופר שהקים לו הוצאה לאור וכותב רומאנים להמונים. לא אזכיר את כל אלה שמטים את התרבות שלנו למטרותיהם.
לפני שאמשיך לתאר במסתי את הקשר המעניין בין המחבר לבין המו"ל אביא ציטוט מעדות של עגנון על ביאליק המו"ל של הוצאת דביר.
" ביאליק מוציא לאור ספרים ואינו משלם שכר סופרים, ואם הוא משלם פעם, הרי זה בתור נדבה, ועומדים לפניו כעני בפתח... ביאליק נהרג על פחות משווה פרוטה כשהוא צריך לשלם לסופר את שכרו. "(א. מ הברמן, שיחות עם ש"י עגנון, בתוך מסכת סופרים וספרות [ירושלים: ראובן מס, תשל"ז] עמ' 127, 132).
ועוד כתב עגנון על ביאליק המו"ל, במכתב לרעייתו, לאחר ביקור אצל ביאליק:
"אפשר שכבר כתבתי לך במכתבי זה... כי ה' ביאליק שוב פעם ביקשני להוציא את כתבי ואני אמרתי לו את האמת שקשה לי להוציא על ידו (כי לכל איש אשר יעשה לי עוול אני קורא אותו גזלן ולו אי אפשר לי לקרוהו גזלן ובוודאי יעשה איתי שלא כהוגן. אמרתי לו : אני רוצה כבוד וכסף ושני הדברים לא אשיג על ידו." (ש"י עגנון אסתרליין יקירתי - מכתבים תרפ"ד - תרצ"א [1931-1924] ירושלים ותל אביב , שוקן 1983).
בכתב העת הספרותי "מאסף ירושלים" התפרסמו לפני כמה שנים קטעים מיומניו של טשרנחובסקי. שם טשרניחובסקי מתאר את ביאליק כמי שקיפח את שכרו ונהג בו בקטנוניות. אבל ביאליק ידע להעריך ספר טוב וסופר טוב גם אם לא שילם כראוי. ביאליק הקים הוצאת ספרים באודסה ואחר כך הקים בארץ שורה של הוצאות ספרים שחלקן עדיין קיימות.
הפעם אשרטט תמונה ואולי תמונה חלקית של משוררים גדולים שכתבו בחריצות רבה ולא מצאו אכסניה לספריהם. קחו לדוגמה את אורי צבי גרינברג. מי יודע שהמשורר שכתב ספרי שירה רבים כמו: "אימה גדולה וירח", "ספר הקטרוג והאמונה", "רחובות הנהר", "הגברות העולה", "חזון אחד הלגיונות", "אנקראון על קוטב העיצבון", "כלב בית", "אזור מגן ונאום הדם", "מן החכליל ומן הכחול", "על דעת הנס הנכסף", "ספר האליות והכוח". לא היה לו מו"ל והיה כמו בגלות בארצו מולדתו האהובה.
ויש אומרים שהיו אלה שיקולים פוליטיים ולא שיקולים אמנותיים טהורים, ותקופה ארוכה היה מוחרם ונרדף על-ידי הממסד השליט. בשנים האחרונות יש לאורי צבי גרינברג עדנה והוא לא כאן כבר עשרים וחמש שנה. הוא נפטר ביום העצמאות בשנת 1981. לפני כמה שבועות נכחתי באירוע בבית הסופר. האלמנה, עליזה טור מלכא גרינברג אמרה שהיא הגיעה לאירוע כתום האזכרה השנתית. האירוע היה לאחר יום העצמאות וגם האזכרה. היא קוננה באוזני על אי הזכרת שמו באירוע בבית הסופר.
היום יש הוצאה לאור שמצאה לנכון להוציא את כתביו לאור, עקב תרומה של מצנאט שמממן את כל עלות ההפקה. והוא, המשורר, לא יידע על כך לעולם. המעלה שיש למשורר שאין לו הוצאה לאור היא שאין עושקים את עזבונו וכך הזכויות שמורות לעיזבון המחבר ולא להוצאה לאור.
קחו לדוגמה את יהודה עמיחי. עמיחי בצוואתו מכר את עזבונו לאוניברסיטה בארה"ב. מה הטעם שנהג כך? האם אין כאן התרסה כנגד ההתייחסות לכתביו? האם עמיחי הצליח להתקיים משכר הסופרים שקיבל עבור שיריו האהובים. מי ריחם על יהודה עמיחי בחייו כאשר היה מורה בתיכון בירושלים?
ראובן קריץ, שייבדל לחיים ארוכים, מוציא לאור את כתביו בהוצאה עצמית. הוא כלל לא חיזר אחר הוצאות הספרים. החל מאמצע שנות השישים פירסם שורה של רומנים ריאליסטיים קומיים על חיי הסטודנטים בארץ, שחלקם זכה להצלחה. משנות השמונים ואילך נתפרסמו מחקריו החשובים בספרות העברית החדשה, ובהם מחקרים על שירת רחל, על ספרות הקיבוץ ועוד. העולם האקדמי בארץ לא האיר לו פניו, ובשנים האחרונות הוא מרצה בעיקר בגרמניה, שם הוא זוכה להערכה רבה.
מי שכתיבה זורמת בדמו ואין לו מנוס מפניה אינו בוחל בדרכים להגשמת חזונו. הוא יהיה מוכן לשלם ממון רב כדי לפרסם את יצירתו וגם יהיה מוכן לשלם להוצאה לאור "מכובדת" רק כדי לזכות גם לראות את ספרו בדוכן בשבוע הספר. יש הסדרים שעושקים את הסופרים והמשוררים באופן שלא מתקבל על הדעת. ספר שלא נמכר, ברבים מן המקרים מחייבים את היוצר לרכוש אותו מן ההוצאה. ההוצאה מתנה זאת מראש בהסכם עם הכותב, שאם הספר לא יימכר הוא ירכוש את כל העותקים שנותרו במחסנים. שמעתי סיפורים מדהימים על אנשים שהוציאו מיטב כספם כדי לפרסם את ספריהם בהוצאות מכובדות ובה בעת יכלו להוציא לאור בשמינית המחיר בהוצאה עצמית.
הוצאת ספר בהוצאה עצמית, כפי שנהגתי אני בשנה האחרונה לא מזמנת ליוצר מסע תענוגות. צריך לדאוג לאכסניה למכור את הספר. וברוב המקרים אם אין לך הוצאה אין לך אכסניה. אתה פליט בארץ זרה. אתה צריך להתחנן לפני הסוכנים המפיצים את ספרי ההוצאות, והם לא מוצאים לנכון להפיץ ספר שאין לו "בית". פרסמתי את ספר שירי האחרון בדפוס הוצאת צור אות. בעלות מזערית. זכיתי למלגה מטעם נשיא המדינה וכן לסיוע של קרן סופר יוצר מטעם ארגון המורים, ועל כן לא מימשתי את חלומי תוך כדי קריעת הכיס. וכאן אני מגיעה לנקודה הכאובה: הספר לא מגיע לחנויות הספרים כי אין מפיץ לספרי שירה. לא מספיקים הכישורים שלך כאמן כיוצר, צריך קשרים.
ועוד קטע למחשבה. אחד המו"לים לשעבר כתב לי וידוי נוקב על הספר ועל היחס לספר של חבריו המו"לים. הוא ביקש ממני לשמור על עילום שמו, אך הדברים שלו זועקים ואני מביאה אותם כחומר למחשבה לכולנו:
פעם הייתי חבר בהנהלת התאחדות המו"לים ולקחתי חלק בירידים ובשבוע הספר. כיום אני צרכן של מו"לות. דור המייסדים במו"לות, החל מביאליק והבאים אחריו, היה מורכב מאנשי ספר, מעין מנדלי מוכר ספרים, שהיו במידה רבה פטרונים של הסופר. הם הוציאו ספרים משיקולי איכות ובנו בדרך הזאת את תרבות עם ישראל.
אינני רוצה לעסוק בהכללות אבל תמונת המצב הנראית לנגד עיני כיום מכאיבה. רבים מהם מתעניינים בקמח ולא בתורה. ספק אם הם קוראים את הספרים שהם מוציאים. השיקול הוא ריווחי גרידא. רבים מנסים להרוויח כבר בשלב של ההפקה על גבו של היוצר. התוצאה היא זילות הספר העברי. סופר ראוי מתאים את כתיבתו לתנאי השוק או לחילופין כותב למגירה או משתיק את המוזה ומחכה לימים טובים שלא יבואו. כיום כל 'בעל מאה' מוציא ספר לאור ורואה את עצמו סופר ומבקש להתקבל לאגודת הסופרים. התחביב של הגימלאי המצוי לעלות זיכרונות ולהיות 'סופר'. הספרים הללו ממלאים מחסנים עד לגריסתם האכזרית במפעלי הנייר. מצב השירה גרוע שבעתיים. למעשה, כל מקלדת של מחשב היא הוצאה לאור פוטנציאלית. מו"ל שהרוויח בתהליך הייצור מאבד את המוטיבציה להשקיע בשיווק מאמץ וכסף.
חיי המדף של ספר איכותי קצרים למדי. סטימצקי מוכר את חלונות התצוגה שלו בכסף מלא לספרים בעלי פוטנציאל שיווקי. בתוך היער הגדול של המו"לות יוצא הסופר הראוי קירח מכאן ומכאן, שהרי חכמת המסכן בזויה. אם הוא לא מבטיח את המימון, כמובן יש יוצאים מן הכלל בין המו"לים והסופרים, כתב היד מוחזר אליו בצורה מעליבה.
אנו כיום בעידן של מהפיכה במו"לות. כבר כיום אין צורך באנציקלופדיות, בלקסיקונים ומילונים ואפילו ספרות יפה בצורת המסורתית. האינטרנט ודיסקים ומה שיבוא בעקבותיהם יהיו התחליף. איזה תינוק בן יומו אינו יודע לפרוט על מקלדת מחשב?
הנקמה תהיה אזי מתוקה. המו"ל המצוי שפשט עור יפשוט רגל ויד. חנויות ספרים ייסגרו. מפעלי הנייר שכרתו את יערות העולם יסתפקו מעתה בייצור נייר טואלט וטישו לקינוח. ואנחנו, ותיקי היוצרים, נתרפק על הריח הטרי של הדפוס.
עד כאן דברי המו"ל.
בשבוע הספר העברי הקרוב לא אעמוד מאחורי דוכן בגני התערוכה, והמוני בית ישראל לא יצבאו על הדוכן שלי. אף שהיה לי רעיון גאוני לרכז את כל היוצרים שהוציאו בהוצאה עצמית, והם כמה מחברי הטובים, שההוצאות לאור לא רואים ביצירותיהם פוטנציאל מסחרי. הייתי עומדת איתם ומנסה לשווק.
אולי בשנה הבאה.