אחרי שגזרנו על החברה הפלשתינית דמוקרטיה מבחוץ ואחרי שלא הסכמנו להשלים עם התוצאה, ממשלת חמאס, נסחפת הרשות הפלשתינית לאט למלחמת אזרחים. את העימות המתפתח ברשות עודדו "כוחות השלום" בישראל שלא ויתרו על הרעיון לעצב לפלשתינים הנהגה "תואמת שלום", איתה אפשר יהיה לנהל מו"מ על הסדרי הקבע ולהציל אותנו, בישראל, ממעשה ההתכנסות החד-צדדי.
עזרה לאבו מאזן בנשק ובתמיכה בין לאומית הפכה למעשה הנכון בעיני רבים וטובים בישראל, הכופרים אגב כך לחלוטין בזכותם של הפלשתינים לעצב את דרכם כרצונם ובשיטותיהם.
לא ברור עד היכן יגיע העימות הפנימי בחברה הפלשתינית, מי יהיו המנצחים והמפסידים, אבל ברור לגמרי שהמפסידים לא יאלמו דום בחברה הפלשתינית. גם לחמאס ותומכיו וגם לפת"ח ואוהדיו, תשתית ושורשים רחבים בחברה הפלשתינית. המפסידים לא יתנו למנצחים ליהנות לרגע מפרות השלטון ואם לשפוט ממהלכי השנים האחרונות ימררו את חיי הרשות השלטת גם באמצעות אנרכיה ברחובות וגם באמצעות פיגועים בלתי פוסקים נגד ישראל כמיטב היכולת והיצירתיות.
אחת התוצאות האפשריות לעימות שכזה הוא "שתי פלשתין" אנרכיות - אחת של הפת"ח בגדה והשניה של החמאס בעזה. שתיהן מתחרות על דגל הלאומיות הפלשתינית ומסבכות את המצב עוד יותר.
קשה להניח שמו"מ יציב עם הפלשתינים בתהליך מדיני כלשהו יכול להתפתח מריסוק החברה הפלשתינית או מתוך מלחמת אזרחים, מלחמה שבה אנחנו מסייעים לצד אחד נגד רעהו בין בגילוי ובין בחשאי. מתעלמים מהערך המקודש לנו אך ראוי להתעלמות כשמדובר בשכננו, של הכרעה דמוקרטית.
כדי שתתפתח איזושהי רגיעה ביחסים בינינו לפלשתינים, לא שלום ולא סוף הסכסוך רק רגיעה זמנית, התנאי הראשון הוא שהפלשתינים יזכו למידת יציבות ולאפשרות ותקווה להתפתח לכיוונים נוספים. לכן חובה עלינו שלא להתערב בשום צורה ברשות הפלשתינית ולכבד את הכרעותיה. אין לנו שום צורך לנהל תהליך מדיני מול מי שרוצים בגלוי להשמידנו, אבל, אפשר ורצוי לאפשר להם לקיים את כלכלתם וחברתם כעצמאיים ולא כבעיה הומניטרית התלויה כמשקולת על צווארנו ועל צוואר הקהילייה הבין לאומית.
הרי איננו רוצים להיות מוחזקים כאחראים לרווחת ילדי פלשתין ולהתפתל בין המצב הבלתי אפשרי של לסייע הומניטרית לפלשתינים אבל לא לאפשר לפלשתינים לסייע לעצמם להתפתח. דווקא ההתפתחות הכלכלית היא שתיצור את הדילמות האמיתיות בחברה הפלשתינית ותפתח תקוות נוספות בצד השאיפה להשמדת ישראל.
עלינו לאפשר להם לקבל את הכספים המיועדים והמגיעים להם, גם מאיתנו, אפילו מקצתם יגיעו לטרור. ממילא אין שום מחסור בנשק בחברה הפלשתינית ואין מצוקה תקציבית בטרור. יש מחסור עצום בפעילות כלכלית ובתהליכים מייצבים ומאזנים ובאיזו התפתחות בונה, אחרת.
אנחנו מאפשרים למי שנחשב כ'טובים' בעינינו לקבל נשק שאמנם כרגע מופנה נגד החמאס אבל, מניסיוננו המר, סופו שיופנה גם נגדנו. הרי חלק מראשי 'כוח 17' המגן כעת על אבו מאזן מככבים גם בראש רשימת המבוקשים כפעילי טרור בכירים עם ידיים מגואלות בדם יהודים. העובדה שאנחנו מזינים את הפלשתינים בנשק אבל לא בכספים ואפשרויות כלכליות לא יכולה להתפתח לתהליך מדיני אלא להגביר אנרכיה פלשתינית.
כבר צברנו די ניסיון בסכסוך עם הפלשתינים כדי לדעת שאנחנו בקושי מסוגלים לעצב את החברה שלנו, להגדיר את זהותה ולכוון את מהלכיה. מתי נלמד להיגמל מהרצון לעצב גם את החברה הפלשתינית ולהגדיר להם את ממשלתם וזהותם.