בתחילת המאה הקודמת מנהיגי לוס אנג'לס פנו לרכז ההרים המזרחי (Eastern Sierra) כדי לספק את צרכי המים של העיר הצומחת בקצב. ב- 1941 הם פתחו לראשונה את שערי אמת המים שהובילה את מימי ארבעה מחמשת הנחלים העיקריים שסיפקו מים לאגם מונו.
בלי מים מנחלים אלה שהתייבשו, האגם צנח בכ-12 מטרים ורמת המליחות בו הוכפלה. הרוחות במקום החלו לסחוף איתן אבק רעיל מקרקעיתו החשופה של האגם המיובש ולאיים על התמוטטות המערכת האקולוגית של אגם מונו. מתוך דאגה למצב המערכת האקולוגית של האגם, להשפעות האבק האלקלי שנישא ברוח על איכות האוויר באגן מונו, כמו גם למצב האסתטי של האגם המצטמק, הובילו קבוצות אזרחים מאמץ ציבורי ומשפטי להגנה על אגם מונו.
הביולוג הצעיר דייויד גיינס, יהודי אמריקאי, הגיע עם קבוצת מדענים לחקור את אגם מונו ב-1974. הם נחרדו ממצאיהם. ב-1978 חזה גיינס אגם מונו בריא, והקים עם חבריו את ועד אגם מונו. לאחר יותר מעשרים שנה החלום הזה התמלא בחלקו.
הוועד ושותפיו הגישו תביעות משפטיות. ב-1983 בית המשפט העליון של קליפורניה פסק כי רשות הציבור חייבת להיות מוגנת באגם מונו וברחבי קליפורניה. באמצע שנות ה-80 הורה השופט טרנס פיני על החזרת זרימת מינימום לנחלי מונו, וב-1989 נקבע קו אדום מינימלי לאגם.
פתרונות מתוחכמים יותר ולימוד מדעי מדוקדק היו הכרחיים. למשל, ניסויים עזרו להראות את השפעת מליחותו המוגברת של האגם המצטמק על בריאות השרימפס וזבובי האלקלי - ובסופו של דבר, על הציפורים שניזונות מהם.
ב-1993 מנהלת השליטה במשאבי המים של המדינה State Water Resources Control Board ערכה 43 ימים של שימועים ציבוריים. הוועד ושותפיו, כמו גם מחלקת המים והאנרגיה של לוס אנג'לס, הציגו טיעונים משפטיים מורכבים ועדויות מדעיות.
ב-28 בספטמבר 1994, אחרי 16 שנים של מאבקים בבית משפט, מחקר ושימועים רשמיים, הוציאה המנהלה תקנה להגנת אגם מונו ויובליו. הצו קובע את העלאת גובה האגם בכחמישה מטרים, ל-1,948 מ' מעל פני הים במהלך 20 שנה. כל הגופים המעורבים הסכימו לקבל תכנית היסטורית זו וליישם אותה ברוח של שיתוף פעולה.
ועד אגם מונו הוא קבוצת אזרחים ללא מטרות רווח שמטרתו הגנה ושיקום המערכות האקולוגיות של אגן מונו; חינוך הציבור על אגם מונו וההשפעות של שימוש מוגזם במים על הסביבה; וקידום פתרונות שיתופיים שמגינים על אגם מונו ומספקים צרכי מים אמיתיים ללא העברת בעיות סביבתיות לאזורים אחרים.