30 שנה למבצע אנטבה. ראיונות, כתבות, ספר חדש (ואחד בדרך) והוויכוח מגיע לשיאים חדשים. מיהו גיבור המבצע - יוני נתניהו, מוקי בצר, דן שומרון, או אולי רבין את פרס.
כשלוקחים מבצע, כה מסובך ומורכב הרחוק מישראל, שזור בסכנות של כשלון מבצעי, פגיעות בנפש שכל סטיה, אי דיוק עלולים להביא בקלות ותוך שניות לכישלון צורב, ופורטים אותו לפרטים ועובדות קטנות, לא רק עושים עוול למבצע כולו, אלא גם לאלה שתכננו, ביצעו ובעיקר אלה שעשו במלאכה בשטח - בטרמינל באנטבה.
האם יוני נתניהו ירה מוקדם מדי או מוקי בצר עצר לפתע להחליף מחסנית ונכנס בדלת הלא נכונה - זה מה שחשוב? או השורה התחתונה במבצע שהיתה הצלחה מכל זווית אפשרית, צבאית, מדינית ובעיקר מסר למחבלים ונותני מקלט - שישראל שומרת ודואגת לאזרחיה ותגיע לכל מקום ולכל גורם שמתנכל לה ולריבונותה. השם של יוני נתניהו נקשר למבצע, שזכה לתהילה עולמית ונלמד בכל אקדמיה צבאית - תשאירו את זה כך!
גורל דומה היה מנת חלקו של הקרב השנוי במחלוקת על החווה הסינית. עד היום הוויכוח לוהט וסוער ומתלקח מחדש בכל שנה עגולה או כשמראיינים את יצחק מרדכי ולא חשוב באיזה הקשר. הקרב על "החווה הסינית" - לא היה קרב קלאסי צבאי שיש להתגאות בו, מבחינת התכנון, ההכנות והתוצאות. יש להתגאות ולשבח את רוח הלחימה של הצנחנים, אנשי השריון והחרמ"ש - שלמרות נתוני פתיחה גרועים, בנחיתות צבאית של נשק, כוח אדם ולאחר שנפלו למעשה למלכודת מצרית ולמתחם מחופר, מוגן עם סיוע נשק כבד - בנוסח הדוקתרינה הרוסית והיועצים הרוסיים של הצבא המצרי - לחמו בגבורה עילאית וחילצו עצמם מהתופת עם נפגעים רבים והרבה צל"שים.
מבחינה טקטית - הקרב הקשה, אומנם הסיח את דעת המצרים וכוחות מבצעיים מהתנועה לעבר התעלה של היחידות מאוגדת שרון - לקראת הצליחה שהביאה לשבירת הצבא המצרי וכיתורה של הארמיה ה- 3, תוך דהירת צה"ל לעבר קהיר ועד הקילומטר 101 המפורסם.
אז נכון, שנעשו שם הרבה שגיאות מבצעיות - החל מחוסר מודיעין שטח בסיסי, תכנון לקוי ומהיר, חלטורה מקומית, התעלמות מהחטיבה שנלחמה באיזור זה יום לפני ועוד כהנה וכהנה. אבל הטחת האשמות ההדדיות, תוך הדגשת הליקויים, כולל ביקורת על חלוקת הצל"שים מקרב זה, היא מיותרת ומכעיסה. היא פוגעת בלוחמים שחזרו ובאלה שנפלו בקרב, בתדמית צה"ל, במסורת הלחימה שלה ובאובססיה הישראלית של ניפוץ מיתוסים - הקיימים ונוצרים אצל כל צבא שנלחם מאז ומעולם.
תפקידו של "המיתוס" הצבאי שלפעמים מגזימים, מוסיפים, משפצים את האירוע, כדי שישמש סמל מלכד, מטרה נעלה, שאיפה למצוינות, סמל לגבורה אישית, קבוצתית, חברות בקרב וקשר דם בין הלוחמים. "המיתוס" - הוא בעל חשיבות לאומית פסיכולוגית, חברתית, תרבותית והיסטורית, לכן צריך לטפל בו ברגישות ועדינות.
ההיסטוריה הצבאית מלאה במיתוסים מסוג זה, שאם ינתחו את כולם לפרטי פרטים, ימצאו בכל אחד חסרונות רבים. קחו למשל את הבולטים שבין האירועים דוגמת: איבו ג'ימה (עבור צבא ארה"ב והמרינס). הקרב על "האלמו" - עבור ההיסטוריה של ארה"ב. "סטלינגרד" - עבור הצבא הרוסי במלחמת העולם השניה. "גבעת קותל החזיר" עבור צבא ארה"ב במלחמת ווייטנאם, קרב "דין וין פו" - עבור הצבא הצרפתי, קרב "מידווי" - עבור צי ארה"ב. וכך הלאה לגבי כל הצבאות.
כבר כתבתי על כך בעבר, לכל צבא נלחם יש את "החווה הסינית שלו" - על משמעויותיו ותוצאותיו. נכון, שצריך לבדוק ולברר, אבל רצוי שהדבר יעשה ע"י גוף מקצועי ניטרלי, כמו מחלקת ההיסטוריה של צה"ל - כפי שנעשה לגבי מלחמת יום כיפור, כדי שתהיה גרסה מוסמכת אחידה ומחייבת.
אין ולא רצוי, מאידך, למנוע מלוחמים או היסטוריונים לנתח ולכתוב את גרסתם, אך צריך להיזהר לא לשבור את הכלים, כי קל לנתץ, קשה מאד לחבר את השברים לאחר מכן. ואם יש כאלה שניפוץ בוער בעצמותיהם ולא יכולים להירגע, והם מתעקשים לנפץ מיתוסים, יש כתובות נוספות כמו: "מצדה", "גמלא", "מרד גטו וארשה", קרב "אבו-עגילה", "המיתלה" הקרב על גבעת התחמושת, כיבוש העיר העתיקה בירושלים והכותל המערבי, הבופור, החרמון (העיניים של המדינה) והרשימה ארוכה.
סקירה לא מחייבת, לאורך ההיסטוריה הצבאית, יכולה ללמד על טעויות גסות, כגון: ירי על כוחותינו, טעויות ניווט, ריצה קדימה בניגוד להוראות והרשימה ארוכה, לא רק בצה"ל, אלא בכל הצבאות המודרניים והקודמים להם.
אין מלחמות נקיות - אין קרבות ללא שיבושים, ללא פגיעה בחפים, ללא טעויות, לפעמים טרגיות לצד זה או אחר, זהו חלק מהפעלת מכונה כה גדולה ואדירה גם אם היא משומנת היטב.
התפוררות החללית "אפולו" באטמוספרה רק מוכיחה שגם תכנון מדויק ומושקע, לא נקי מטעויות מכניות טכניות ואנושיות. על אחת כמה וכמה - החלטות וביצועים של בני אנוש.
לכן, הפסיקו לחפור ולעסוק בכבוד, אגו, כותרות למען החיים והמתים, גם אם התמונה לא תמיד מושלמת. גם "המונה-ליזה" לא מושלמת ובכל זאת היא סמל ומיתוס משך דורות גם לעתיד, וטוב שכך.