באחד הימים נגנבה משאית של חברת ח.מ.י. מובילים, חברה העוסקת בהובלת בטון מוכן לאתרי בנייה. המשאית היתה מבוטחת בחברת הביטוח סהר. זו האחרונה סירבה לשלם את תגמולי הביטוח.
במשפט שהתברר בפני השופטת רחל שלו גרטל, מבית משפט השלום בירושלים, טענה סהר, כך סתם, כי הגניבה לא היתה ולא נבראה. אולם בפועל לא הביאה סהר כל ראיה להוכחת טענתה.
בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, הזכירה השופטת שלו גרטל לסהר, לא די בהכחשה סתמית של מקרה הביטוח. חברת הביטוח חייבת להוכיח כי לא אירעה גניבה. אם תינתן לחברת הביטוח האפשרות להכחיש את מקרה הביטוח באופן סתמי, מבלי שתצטרך להביא ראיות להכחשתה, הדבר יעניק לחברת הביטוח יתרון שאינה זכאית לו. "מחד-גיסא, היא נהנית מהפרמיה ששילם המבוטח. מאידך-גיסא, כאשר הסיכון מתממש, היא חומקת מאחריות באמצעות הכחשה סתמית, מבלי שהוכיחה דבר".
מעבר לכך, הבהירה השופטת, ח.מ.י. הוכיחה את הגניבה בעדויות מנהליה, ובאישור המשטרה להגשת תלונה על הגניבה. אפילו תצהירו של החוקר מטעם סהר, חיזק את גרסאותיהם של עדי המבוטחת.
נניח שהיתה גניבה, הוסיפה סהר וטענה, גם אז לא מגיע לח.מ.י. דבר. במשאית לא הותקנו אמצעי המיגון שנדרשו בפוליסה.
במשפט התברר כי סהר פיתתה את ח.מ.י. לעבור אליה מחברת הביטוח איילון באמצע תקופת הביטוח. הפוליסה של סהר זולה יותר, כך תירץ סוכן הביטוח של סהר את כדאיות המעבר. אולם לו היו מנהלי ח.מ.י. קוראים את הפוליסה של סהר, היו מבינים כי הזול הוא בעצם יקר יותר.
בעוד שעל-פי פוליסת איילון, נדרשו המבוטחים להתקין במשאית מערכת איתוראן ואזעקה בלבד, הרי הפוליסה של סהר דרשה מערכת מיגונים משוכללת ויקרה יותר. איש לא הודיע לנו על דרישות המיגון הנוספות, טענו מנהלי ח.מ.י.
אכן, הודו המנהלים, הדבר רשום בפוליסה, אך הם סמכו על הסוכן ולא קראו את הפוליסה. הם סברו לתומם כי הפוליסה של סהר זהה לזו של איילון, רק זולה יותר. הרי לשם כך עברו לסהר. אילו ידעו שהם אמורים להשקיע גם במערכת מיגון משוכללת יותר, לא היו עוברים. הבטיחו להם פוליסה זולה יותר, אך בשורה התחתונה הפוליסה בסהר יקרה יותר.
סהר לא הוכיחה, קבעה השופטת, כי המבוטחת היתה מודעת לתנאי המיגון שהוספו בפוליסת סהר. "אם אכן דרישות המיגון הנטענות היוו תנאי מוקדם לכיסוי ביטוחי, מן הראוי היה להתריע על כך במכתב עובר להוצאת הפוליסה". מכתב כזה לא יצא. אפילו סוכן הביטוח העיד, שלא ידע על הוספת התנאים בפוליסת סהר.
יתר על כן, קבעה השופטת, בפוליסה לא רשום באופן מפורש, ברחל בתך הקטנה, כי אם תתרחש גניבה, תשלום תגמולי הביטוח יהיה מותנה בקיומם של אמצעי המיגון המפורטים בפוליסה. כאשר חברת ביטוח מסתמכת על סעיף בפוליסה על-מנת להתנער מחבותה לתשלום תגמולי ביטוח, על הסעיף להיות מנוסח באופן שיבהיר, כי תנאי לקיום הפוליסה הינו מילוי דרישות המיגון. הפוליסה של סהר לא נוסחה בצורה כזו.
בנוסף, על חברת הביטוח להבליט בצורה ברורה חריגים לכיסוי הביטוחי. סהר לא מילאה אחר חובה זו בנוגע לדרישות המיגון.
קביעתה החשובה מכל של השופטת שלו גרטל הייתה זו: כאשר חברת ביטוח דורשת מהמבוטח להתקין אמצעי מיגון מסוים ואין לה אישור על כך שאמצעי המיגון הותקן, עליה לקום ולעשות מעשה אקטיבי על-מנת לוודא כי אמצעי המיגון שהיא דרשה אכן הותקנו. במקרה של ח.מ.י., סהר לא קיבלה את אישור התקנת המיגונים שדרשה מהמבוטחת. אף על-פי כן היא המשיכה לגבות את דמי הביטוח ולא ביטלה את הביטוח, אלא לאחר הגניבה.
בטופס "הצעת הביטוח" נדרש המבוטח להצהיר על אמצעי המיגון המותקנים ברכב. מנהלי המבוטחת שחתמו על הטופס לא סימנו אף פרט. כל שנרשם בטופס היה העובדה, שהמשאית משועבדת לבנק. "סהר וסוכנה קיבלו את הטופס כמות שהוא, לא ביקשו השלמה ביחס להגנות, ולכן, אין להם להלין אלא על עצמם".
לנוכח העובדה שלמעשה לא היה שוני בין הביטוח הקודם בחברת איילון לתוכן הצעת הביטוח בחברת סהר, היתה מוטלת על סהר "חובה כפולה ומכופלת להסב את תשומת לבה של המבוטחת לסייג בדבר הכיסוי הביטוחי במקרה של גניבה, ולהסביר למנהלי המבוטחת, בין ישירות בין באמצעות הסוכן, את ההבדל במיגונים...".
לכל אלה הצטרף הנימוק המשכנע, כי אין כל הגיון כלכלי במעבר מחברת ביטוח אחת לשנייה מתוך רצון להוזיל את עלויות הביטוח, כאשר בפועל, לצורך המעבר נדרשת השקעת משאבים כספיים עבור אמצעי מיגון נוספים.
מאחר שסהר גם לא הוכיחה, כי מבטח סביר לא היה מתקשר עם המבוטחת בחוזה הביטוח, אף אם היה מקבל דמי ביטוח גבוהים יותר, אילו ידע שאין אמצעי מיגון מעבר לאלה שהיו קיימים במשאית, קבעה השופטת כי על סהר לשאת במלוא תשלום תגמולי הביטוח.