בשעה ששרשרות הטנקים של צה"ל טוחנים לאבק את רעיון העוועים של ההינתקות, ומעשה ידיו של אריאל שרון טובעים בדיונות של עזה, ותוכנית ההתכנסות מתפוגגת כחלום תעתועים. פתאום מבינים האזרחים הנבוכים שהעלו לשלטון את יורשו של אריאל שרון (שלמזלו אינו רואה ממיטתו את קריסת הקונספציה הנואלת שלו). מוכי תדהמה נוכחים חסידי שרון איך הלכו כסומים בארובה ונפלו למלכודת פתאים כשנתנו אמון במהלך הזוי וחסר שחר.
בימים של ליקוי מאורות, זקוקים אזרחיה השפויים של המדינה, שהעובדות אינן מבלבלות אותם, למנהיג שילכד את השורות לאלטרנטיבה ראויה שתסלק שלטון שאיבד את דרכו, שהבטחותיו מתפוצצות בקסאמים. ממשלה שנכשלה בצעדיה הראשונים הן בתחום הביטחוני והן בתחום "האג'נדה החברתית", המתגוללת עזובה ונשכחת אי שם במרתפי משרד הביטחון.
עלינו ללמוד מאזרחי בריטניה שהשכילו בשנת 1940 לסלק מן השלטון את נוויל צ'מברלין שהולך שולל על-ידי היטלר בהסכם מינכן התבוסתני, הם העלו תחתיו את ווינסטון צ'רצ'יל, שעמד בראש המיעוט שהזהיר מפני התחמשותה של גרמניה כשקרא: "בריטניה יכולה היתה לבחור בין חרפה למלחמה - היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה".
כאז כן עתה, גם אנחנו אזרחי ישראל אם חפצי חיים אנו, עלינו לסלק מהר ככל האפשר את השלטון שהביא עלינו את אסון ההינתקות. ומי אם לא רב אלוף במיל. משה (בוגי) יעלון, שראה את הנולד והזהיר כי ההינתקות תשמש "רוח גבית לטרור", מתאים להנהיג אותנו במערכה הקשה שהבאנו על עצמנו במו ידינו.
בנימין נתניהו שהזהיר גם הוא מפני קסאמים באשקלון, למרות שראה את הנולד, סיכוייו לשוב לשלטון קלושים, משום שאת ביבי אוהבים לשנוא. גם אביגדור ליברמן סיכוייו להיות ראש ממשלה אינם מהמשופרים.
האיש המתאים ביותר לאחד את האופוזיציה ולהשיבה לשלטון הוא בוגי יעלון, שאת תמצית משנתו המדינית-ביטחונית השמיע באחד מנאומיו: "אי הנכונות הערבית להכיר בישראל היא המקור להפעלת האלימות נגדה משחר הציונות ועד היום. כל עוד מרכיב זה לא ישתנה, ישראל תהייה מועדת לאלימות. גבולות 67 אינם נותנים מענה ביטחוני לא לאיום של רקטות ומתאבדים ולא לאיומים של התקפה קונבנציונאלית. כדי לעמוד מול טרור מבלי להיכנע חשוב לבצר את גבולותינו התודעתיים ולחזק אמונתנו בצדקת הדרך, וזאת בניגוד למגמה הקיימת כיום".
מנהיג מפוכח שכזה, הרואה את המציאות במערומיה ונמנע מלהשלות את הציבור בפתרונות של נסיגות חד-צדדיות או של "אנחנו כאן והם שם", ראוי שיקבל צו גיוס מאזרחי המדינה והפעם כראש ממשלה, על אפם ועל חמתם של אלה שסירבו להאריך את כהונתו כרמטכ"ל.
גם כאן ראוי להזכיר את ווינסטון צ'רצ'יל שלא חשש לומר לעמו את האמת בעת מצוקה: "אין לי דבר להציע פרט לדם, עבודה קשה, דמעות וזיעה". והסוף ידוע, כשגרמניה הנאצית הוכתה שוק על ירך ועריה היו לעיי חרבות.