לאפרת וייס מווינט מגיע את צל"ש אזרחי המדינה. בלי כל אמירה ישירה, פשוט בהבאת הדברים בשם אומרם, היא חשפה בפנינו
[קישור] את זחיחות הדעת המערכתית ובכך גם את הסיבות האמיתיות שהביאו אותנו למלחמה המיותרת הזו: טמטום, יוהרה, זלזול, פה גדול ואגו נפוח. של מי? של גנרלים ומנהיגים, שחיי ילדינו ממש אינם חלק ממערכת השיקולים שלהם. כשנאמר על-ידי חלק מהפרשנים במדיה, שלצה"ל אין כנראה שום מושג מה הוא עושה, עוד פקפקתי בקביעה הזו. אחרי קריאת דבריו של ראש מטה פיקוד צפון – אני מאמינה.
פרידמן לא הסתפק במשפט המצמרר הזה. בתגובה לשאלה מדוע היו חיילי המילואים חשופים כך בשטח פתוח, יצא פרידמן להגנה על המפקד שהחליט את ההחלטה הרשלנית והרת האסון הזאת: "מותר לו, זה בסדר גמור. המפקדים עושים את זה כל הזמן, יש להם את שיקול הדעת שלהם".
ואולי כדי להרגיע אותנו ולתת לנו את התחושה שאנחנו בידיים טובות, הוא מוסיף: "אנחנו בלחימה, יש לה מחיר של למידה שאנחנו נדרשים לו תוך כדי כניסה. כל יום אנחנו מפיקים לקחים".
אז למדנו, פרידמן. למדנו כבר מזמן, למשל, שחיילים שמגיעים למילואים בצו 8, אינם "לוקחים את הסיכונים שלהם". כי הם קבלו צו 8, אין להם ברירה. אם לא יגיעו, אתה תשלח להם את מצ"ח והם גם ישלמו מחיר אישי וחברתי יקר בחברה המיליטריסטית – לאומנית – מתלהמת שצמחה כאן. משום מה זה מפחיד אותם יותר מאשר האפשרות שימותו לשווא, וכנראה שהם יודעים למה.
למדנו שהקונצנזוס הלאומי שיצרתם עובד: אף אחד מהם לא סירב להגיע. ושכנראה שהם באמת חשבו שאין להם ברירה. רובם לא היו כאן עדיין או היו ילדים קטנים מאוד כשאלי גבע קם, במלחמת לבנון הקודמת, ואמר שהמלך הוא עירום. קם ופשט את המדים כי במלחמה חסרת תוחלת, רצחנית, חסרת מטרות ממשיות ושגויה אסטרטגית וטקטית, הוא לא משתתף. אולי זה הזמן, לאור דבריו של פרידמן, להזכיר לחיילים-ילדים של היום שכבר היינו בסרט הזה פעם, ושאלי גבע כבר הראה לנו את הדרך: תמיד, בכל מלחמה, יש לכל חייל ברירה - לא להשתתף בה.
פרידמן חושף בפנינו, במספר קטן ואיכותי של משפטי מפתח, את ערוותה של מערכת קבלת ההחלטות כולה, שעל החלטותיה קם ונופל בטחוננו האישי והלאומי, שלא לדבר על חוט השדרה המוסרי והאתי שלנו, כבני אדם. הרשלנות והזלזול העמוק בחיי אדם שהביאו למותם של 12 מילואימניקים, אינם תופעה בודדה. כבר שמענו כאן בעורף, ממילואימניקים המומים, את הסיפורים האישיים שלהם. פרידמן יכול לצאת להגנת המערכת המסואבת שלכאורה מגנה עלינו, זה לא יעזור לו כי גם אנחנו המערכת: תושבי ישראל הם החיילים שלה, הם בשר התותחים שלה, הם נמצאים שם בפנים ורואים ויודעים ומספרים בבית הכל.
אז לך הביתה, פרידמן. החיילים הללו נרצחו הרי שלוש פעמים: פעם אחת על-ידי מפקדים שהורו להם בניגוד לכל הגיון, בניגוד להוראות פיקוד העורף, בניגוד להנחיות הצבא להיות כולם יחד בשטח פתוח ולא ממוגן, פעם שניה על-ידי הקטיושה עצמה והמרצחים ששלחו אותה ופעם שלישית על-ידך – שמגלגל את האחריות אליהם, רואה במותם המיותר סוג של עקומת למידה ומנסה לנקות את עצמך, את המפקדים ואת צה"ל מהכתם העמוק הזה.
אנחנו, אזרחי המדינה, לא צריכים מפקדים כמוך פרידמן. אנחנו לא מגדלים ילדים כדי שאתה לא תבנה להם בונקר ותאמר שמותם בא להם מידי עצמם.
ושתדע כל אם עבריה שאלו מפקדיו של הילד שלה. בידיהם נתון גורלו.
לרשימת מאמרי הביקורת על המלחמה: