הנשיא היוצא של בית המשפט העליון, אהרן ברק, סופג ביקורת ציבורית קשה על החיבוק החם והמתוקשר שלו עם הנשיא קצב, הנתון כידוע בחקירת חשדות לעבירות מין.
הגיעה הביקורת כדי כך שמכיוונו של ברק שוחררה הבהרה האומרת שהמדובר בצעד של חמלה כלפי הנשיא שנפל מאיגרא רמה וכו' וכו'.
דומה שיש להתבונן על צעדו זה של ברק גם על-רקע טראומה ישנה שהוא "סוחב" עמו עוד מתקופת היותו היועץ המשפטי לממשלה.
באותם ימים ניהל ברק באופן צמוד חקירה מסועפת של חשדות שוחד נגד אשר ידלין, שהיה מועמד באותם ימים לכהונת נגיד בנק ישראל. בשלב מסויים של החקירה הסתעפו החשדות לכיוון חברו האישי של ידלין, שר השיכון דאז אברהם עופר.
ברק ניהל באופן צמוד את החקירה גם נגד עופר, ובמשך ימים ארוכים הניח לעופר "להתבשל" בתוך אווירת החשדות של השוחד - אווירה שלובתה על-ידי כותרות העיתונים שדיווחו ללא הרף על ממצאים שונים מחדרי החקירות - כל זאת לפני שעופר עצמו זומן לחקירה, ולפני שבכלל נאמר לו במה הוא חשוד.
ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, ניסה להציל מפיו של ברק פרטים כלשהם בדבר החשדות, וזאת במטרה לחלץ - ולו במעט - את עופר מהמצוקה הנפשית שהוא נקלע אליה, אך ברק התחמק שוב ושוב מהפצרותיו - ממש תחינותיו - של רבין לשוחח עמו בעניין (הפרטים והתיאורים מובאים בהרחבה בספרו של רבין "פנקס שרות").
בתוך מחול השדים הזה החלו גם חבריו של עופר לנטוש אותו ולהתייחס אליו כאל מצורע.
ואז, כשהלכה מצוקתו וגברה - שלח אברהם עופר יד בנפשו.
האם אהרן ברק יכול היה למנוע את הטרגדיה?
נראה שבסיפור שיסופר להלן יש כדי להשיב במידה מסויימת על השאלה:
אשר ידלין הנ"ל נחקר, כאמור, בחשדות לקבלת שוחד, במסגרת עסקות שונות של נדל"ן, בתקופת היותו מנכ"ל קופת חולים.
במהלך החקירה גייסה המשטרה עד מדינה כנגד ידלין. עד המדינה הודה ששיחד את ידלין בכמה עסקות נדל"ן. בשלב כלשהו גילה עד המדינה כי נוסף לשיחוד ידלין, הוא העביר - באותה מתכונת - כספים גם לאברהם עופר, שהיה בתקופה הרלוונטית מנכ"ל חברת הבנייה "שיכון עובדים" (הודאתו של עד המדינה כנגד עופר היתה כשעופר כבר היה שר השיכון).
וכך הצטרף לאשר ידלין גם חברו אברהם עופר כחשוד נוסף בקבלת שוחד מאותו משחד ובמסגרת אותה פרשה.
צחוק הגורל: מי שהתניע את המהלך הציבורי כנגד עופר והביא לראשונה לידיעת הציבור והתקשורת את דבר החשדות נגדו - היה חבר כנסת צעיר שסיפר במהלך דיון בכנסת כי הגיע אליו מידע בעניין. ושמו של אותו חבר כנסת צעיר שהחל במסע הציבורי כנגד עופר היה לא אחר מאשר ח"כ אהוד אולמרט!!
אבל נחזור לענייננו.
התקשורת היתה ממש מפוצצת מדיווחים על חשדות השוחד נגד השר עופר - עד שזה שלח, כאמור, יד בנפשו.
התאבדותו של עופר אך הגבירה את רושם החשדות הציבוריים כנגדו, והטענה שרווחה אז היתה שהוא התאבד כי היה לו מה להסתיר, או שקיננה בו תחושת אשם ובושה שהוא לא יכול היה לעמוד בהן וכו' וכו'.
וכך, במשך עשרות שנים - ולמעשה עד היום - זכור אברהם עופר בתודעת הציבור כמי ששלח יד בנפשו על-רקע חשדות וחקירות שוחד.
העוול שנעשה לאברהם עופר - עד ששלח יד בנפשו - עוול זה זועק עד לב שמים.
כי אברהם עופר לא לקח שוחד. הוא לא יכול היה לקחת שוחד.
אהרן ברק יודע היטב - וללא ספק ידע גם אז - שעופר לא לקח שוחד.
וההסבר פשוט מכל פשוט: אברהם עופר לא היה עובד ציבור.
שהרי כידוע, עד שניתן יהיה להאשים אדם בקבלת שוחד עליו להיות עובד ציבור כמשמעותו בחוק. ואילו אברהם עופר היה בתקופה הרלוונטית מנכ"ל חברת הבנייה "שיכון עובדים", וככזה הוא לא ענה על התנאי של "עובד ציבור".
ובמילים אחרות, גם אילו אברהם עופר קיבל מאותו עד מדינה כספים - באותה מתכונת שקיבל אשר ידלין - גם אז הכספים שקיבל עופר לא היו יכולים להחשב כספי שוחד.
אבל ברק, שניהל מקרוב ובאופן צמוד את החקירה נגד עופר, לא עשה אז דבר כדי לפזר את ענני השוחד הכבדים, ולהבהיר לתקשורת ולציבור, שחשדות השוחד נגד עופר - שמילאו את העיתונים עד להתפקע - אינם נכונים.
אברהם עופר, ברגעיו הקשים, היה זקוק לחיבוק חם.
אבל יותר מכך, הוא היה זקוק - וזכרו עודנו זקוק - להבהרה מוסמכת שהוא לא היה חשוד בלקיחת שוחד.
האם אהרן ברק - או מישאל חשין ששימש אז המשנה שלו - מסוגלים היום לעשות עם אברהם עופר את הצדק המאוחר הזה?