ספר בראשית מסתיים בפסוק: כו וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:
מיד אח"כ חוזרת התורה, כמעט מילולית, על מה שקראנו כבר בבראשית מ"ו (שמות א): א וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
לשם מה החזרה? ואיזה תהליך התחולל עד שהפכנו מֵאומה עצמאית, עם נציגות נכבדה בשלטון, לעם של עבדים? ולשם מה מספרת לנו התורה את כל זה?
(אור החיים): אכן שני כתובים הבאים כאחת להודיע השתלשלות התחלת השעבוד וסיבותיו, והם ארבעה שלבים: הא' - מיתת יוסף; שאם היה יוסף קיים, יספיק שלא ימשלו בהם המצריים; הא למדת שכל זמן שיוסף קיים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומעונגים. ב' - מיתת האחים; שכל זמן שאחד מן האחים קיים היו המצריים מכבדים אותן וכמו שפירשו ז"ל (סוטה י"ג.) בפסוק (בראשית נ יד) 'וַיָשָב יוסף וגו' ואחיו וגו' אחר קברו את אביו' יעויין שם דבריהם. ג' - מיתת כל הדור; פירוש, כל השבעים נפש; שכולם היו חשובים בעיניהם ובאמצעותם לא היה להם פנים להשתעבד בהם, או לצד שהיו בני דעה ואין מציאות למצריים להתחכם חכמתם שמתחיל בפה רך (ונמשך בפרך) כי היו בני הדור ההוא חכמים ויכירו החכמה ולא יקבלו עשות להם דבר בשום אופן. ד' - 'ובני ישראל פרו וגו''; כי אם לא היתה ההרגשה הגדולה שפרו וישרצו וגו' במאוד וגו' ותמלא הארץ וגו', לא היו נותנים לב לבקש תחבולות; אלא ההרגש (תחושת האיום) הגדול (שחשו המצרים מריבוי בני ישראל) הוא הסובב (גורם השיעבוד), באמצעות העדר המונע שהוא יוסף ואחיו וכל הדור; ובזה נתיישב אומרו ובני ישראל ולא אמר ויפרו וגו' כי לא בא להודיע ענין הרבוי אלא להודיע כי הוא זה סובב הגלות:
המנהיגות הולכת ונמוגה בתהליך טבעי; הדור החדש נולד אל תוך המצב הקיים וחסר את מנגנוני ההגנה המולדים והנרכשים של הדור הקודם, שהרי הם נולדו לתוך מצב נתון בו הם מצויים בארץ לא להם.
משעבוד לגאולה
טו וַיּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדת הָעִבְרִיּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה: טז וַיּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל-הָאָבְנָיִם אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אתוֹ וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה: יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדת אֶת-הָאֱלֹקִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים:
הנשים הן הראשונות להתמרד נגד הגזרות הדרקוניות והן אלה אשר החזיקו את העם בחיים לאורך כל תקופת השעבוד.
כב וַיְצַו פַּרְעה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן: (פרק ב) א וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי: ב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים: ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאר: ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעה לִרְחֹץ עַל-הַיְאר וְנַעֲרתֶיהָ הלְכת עַל-יַד הַיְאר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בּכֶה וַתַּחְמל עָלָיו וַתּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:
במפרשים מובאת סברה כי מציאת משה על ידי בת פרעה גרמה לביטול הגזרה הנוראה לאחר שפנתה אל אביה ושיכנעה אותו לכך. אך, עדיין לא ברור, כיצד יוצאים משפל מנטלי כה עמוק?
כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹקִים מִן-הָעֲבדָה: כד וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכּר אֱלֹקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת- יַעֲקב: כה וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקִים:
מה הקשר בין מיתת מלך מצרים לבין ההמשך? נראה כאילו היתה ציפיה של העבדים להקלה בשעבוד עם חילופי המלכים, וכאשר זה לא קרה - ויאנחו... ויזעקו...; הגלות הנה תוצאה של מודעות לקויה כאילו זהו המצב הטבעי, ולפיכך הנכון, של הדברים; בעוד הגאולה הנה תוצר של מודעות מתוקנת: המודעות לכך שה' מנהל את העולם ואין זה תקין שאדם ישלוט ברעהו וירע לו. כשנוצרה מודעות זו - החל תהליך הגאולה.
זרע הגאולה טמון בגולה
צורות רבות לובשת הגלות, אבל (שמעוני) כל המלכיות נקראו על שם מצרים על שהן מצרות לישראל.
עצם השם 'מצרים' אומר הגבלות לא טבעיות לרוחו של האדם וממילא לחופש שלו ליצור ולהתפתח, ועל כן גלות מצרים היא המודל לכל הגלויות, כולל זו שאנו מצויים בה. מן הגולה מצליחים לצאת על ידי שמאתרים את ה-א שנעלמה ובכך הופכים את הגולה עצמה לגאולה. לכך רומז המדרש הבא:
(שמעוני) ראובן שמעון לוי ויהודה, כל השבטים לשם גאולתן נקראו:
ראובן, 'ויאמר ה' ראה ראיתי' (ג, ז) את עני עמי אשר במצרים.
שמעון, 'וישמע אלקים את נאקתם' (ב, כד) של בני ישראל במצרים.
לוי, 'ונלוו גוים רבים אל ה'' (זכריה ב, טו) בגאולה העתידה לבוא מיד ממש.
יהודה, 'ואמרת ביום ההוא אודך ה'' (ישעיהו יב, א) אחרי שנבין איך הגלות הייתה רק הכנה לגאולה.
בנימין, 'נשבע ה' בימינו' (ישעיהו סב, ח) שלא יתן עוד לאויבינו להנות מפרי עמלנו.
דן, 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי' (בראשית טו, יד) הבטיח ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים.
נפתלי, 'נופת תטופנה שפתותיך כלה' (שיר השירים ד, יא) לימוד תורת ה' מתוך שלווה מוחלטת שבגאולה.
גד, לשם המן; 'והמן כזרע גד' (במדבר יא, ז) מה שאכלו בני ישראל במדבר לאחר גאולת מצרים.
אשר, לשם הגאולה; 'ואשרו אתכם כל הגוים' (מלאכי ג, יב) הגויים יפרגנו לנו על האושר שבגאולה.
יוסף, 'והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו' (ישעיהו יא, יא) איסוף כל היהודים מכל קצות תבל.
יששכר, 'יש שכר לפעולתך נאם ה'' (ירמיהו לא, טו) נאמר לרחל הבוכה על סבלם של בניה בגלות.
זבולן, 'בנה בניתי בית זבול לך' (מלכים א, ח, יג) בניין בית המקדש, המוקד הרוחני שלנו.
מדרש זה משיב, מזווית אחרת, על השאלה מדוע התורה מזכירה שוב את שמות השבטים ודווקא בהקשר של תחילת השעבוד; המדרש אומר כי בכך רומזת לנו התורה על הגאולה העתידה לבוא, לאחר וכתוצאה, מן השעבוד.
הנה כי כן הגלות, לא רק שאינה מצב טבעי עבורנו, היא גם טומנת בחובה את זרעי הגאולה, ואלה כבר נבטו ואף החלו לצמוח; הבעיה שלנו היא בכך שאנו מתקשים להפרד מהרגלי החשיבה של הגלות; נדמה לנו שאין ברירה וחייבים להישאר משועבדים להנחות העולם הזה שאינן מאפשרות ליהודי לנהוג כיהודי בכל אורחות חייו, כולל מדיניות פנים וחוץ.
משה רבנו סרב לקבל את הנחת העולם שקבעה כי מצרים היא בית עבדים והעברים הם רכושם של המשעבדים; הוא אמנם נאלץ לברוח מפני פרעה אבל שב למצרים בשליחות הבורא יתברך והוציא אותנו ממצרים.
התהליך שם ארך כשנה; אצלנו זה צפוי להיות הרבה יותר מהיר. ברגע שנבקש את ה' ואת המנהיג האולטימטיבי, המשיח, מתוך מודעות שזהו הפתרון היחיד עבורנו - המעבר מגולה לגאולה צפוי להיות קצר מאד.
ושיהיה רק טוב ליהודים.
_______________
נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'