עוצמים עין אחת

בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים התחוללו בישראל שני תהליכים מרכזיים. התהליך האחד היה הכרסום בסוציאל-דמוקרטיה הישראלית. התהליך האחר היה הפיכתה של ישראל למדינה רב-תרבותית, ופתיחת המאבק על עיצוב דמותה של המדינה. בשורות הבאות אטען, שקהילת המשפטנים של ישראל התעלמה באופן כמעט מוחלט מהתהליך הראשון; התמקדה באופן כמעט מוחלט בתהליך השני; ולא הבחינה בקשר ההדוק שבין שני התהליכים.

השאלות בדבר עתידה של מדינת הרווחה הישראלית, בדבר היקפן ומעמדן של הזכויות החברתיות בישראל, ובדבר הפערים בין עניים ועשירים בישראל הן שאלות מפתח לעתידה של החברה בישראל. יתר על כן, שאלות אלה כרוכות באופן הדוק בשאלת דרכי העיצוב בעתיד של התרבות הפוליטית של ישראל והתרבויות בישראל בכלל. משך שנות השמונים והתשעים עסקו המשפטנים של ישראל באופן נרחב בשאלת האופי התרבותי של ישראל, בעיקר בשאלת המתח שבין אופיה המערבי ואופיה היהודי של ישראל, וכן בשאלת המתח שבין היות ישראל מדינה יהודית לבין היותה מדינה שמיעוט משמעותי מבין אזרחיה מורכב מלא-יהודים. ואולם, העובדה שבישראל של שנות השמונים והתשעים התקיימה חפיפה בין מיקומו התרבותי של אדם לבין מיקומו החברתי-כלכלי הפכה לחסר ולחלקי את הדיון של קהילת המשפטנים של ישראל בשאלת האופי התרבותי של ישראל. לנוכח החפיפה האמורה, לא ניתן לדון בשאלת האופי התרבותי של ישראל בלי לדון במקביל בשאלת הפערים הקיימים בחברה הישראלית בחלוקת העושר בין חבריהן של קבוצות תרבותיות שונות. הדיון שהתקיים בשנות השמונים והתשעים בקרב המשפטנים של ישראל בשאלת האופי התרבותי של המדינה התעלם גם מהקשר שבין רמות הרווחה השונות של חבריהן של קבוצות חברתיות שונות לבין דרכי התפתחותה של התרבות הישראלית, במיוחד התרבות הפוליטית של ישראל. בישראל נוצר קשר בין מיקום כלכלי, חברתי ותרבותי, מצד אחד, לבין תמיכה או היעדר תמיכה בהמשך פיתוחה של הדמוקרטיה הליברלית, מצד אחר. גם התעלמות זו הפכה את הדיון של קהילת המשפטנים של ישראל בשאלת האופי התרבותי של ישראל לחסר ולחלקי. סדר היום של קהילת המשפטנים בישראל הוא עמוס. הוא נגזר מבעיות היסוד הקשות שישראל מתמודדת עימן. לסדר היום העמוס הזה תצטרך להצטרף בעתיד גם סדרה של שאלות קשות מהתחום החברתי-כלכלי.

התהליך המרכזי השני שהתחולל בישראל בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הוא הפיכתה של ישראל למדינה רב-תרבותית, ופתיחת המאבק על עיצוב דמותה של המדינה. כור ההיתוך שהופעל על ידי ההגמוניה של תנועת העבודה היה מכוון להביא ליצירתו של אדם יהודי חדש, אנטי-תיזה ליהודי הגלותי המזרח-אירופי. התמוטטות ההגמוניה של תנועת העבודה במחצית השניה של שנות השבעים פתחה את הפתח לתחילתו של עידן של רב-תרבותיות בישראל. ישראלים רבים החלו תופסים את ישראל כמדינה שבה חיות קבוצות תרבותיות שונות, כגון יהודים חילוניים, יהודים דתיים, ערבים, וכן עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר ועובדים זרים. יתר על כן, בעקבות התפוררות ההגמוניה של תנועת העבודה נפתח המאבק על עיצוב דמותה של ישראל בעשורים הבאים. במאבק זה החלו משתתפות שתי קבוצות עיקריות בקבוצה היהודית של ישראל, המציעות שתי תפיסות מקוטבות באשר לאופיה של המדינה. הקבוצה האחת היא קבוצה בציבור היהודי החילוני המבקשת לעצב את דמותה של ישראל על פי התיאוריה הפוליטית הליברלית, ומתוך זיקה לתרבות המערבית. קבוצה זו החלה מתגבשת בשנות השבעים והשמונים, בעקבות השפעתה המואצת של התרבות האמריקאית על התרבות הישראלית, ובעקבות עלייתה של שורה של עליתות, בעולם העסקים, בתקשורת, בעתונות, באקדמיה ועוד, שפעלו בזיקה הדוקה לעליתות המקבילות להן בארצות הברית. הקבוצה האחרת מורכבת מחוגים בציבור היהודי הדתי, המבקשים לעצב את דמותה של ישראל על פי ההלכה היהודית והתרבות היהודית הדתית. במהלך שנות השמונים, ועוד יותר מכך בשנות התשעים, החלו חוגים נרחבים בציבור הדתי תובעים לעצמם, לראשונה בתולדות המדינה, מעמד של בכורה בהנהגה הפוליטית והתרבותית של המדינה. חלק מחוגים אלה היו שותפים בתקופת המנדט ובעשורים הראשונים של המדינה בהסדר ההגמוני שבראשות תנועת העבודה. עתה הם הכניסו שינוי במשקל היחסי שבין ציוניותם ודתיותם, באופן שמשקלה של הדתיות גבר באופן ניכר על זה של הציוניות. חוגים דתיים אחרים, קיצוניים יותר מהבחינה הדתית, שלא נטלו חלק כלשהו בסדר ההגמוני הקודם, החלו פועלים, לראשונה, במרכז הזירה הפוליטית והתרבותית. אלו גם אלו, החלו פועלים בצורה נמרצת להרחבת אחיזתם במוסדות המדינה ולהרחבה של מעגל התמיכה בהם באוכלוסיית המדינה. זאת, מתוך עוינות לליברליזם, מתוך כפירה בעליונות הערך של היות ישראל מדינה דמוקרטית ליברלית, ומתוך כוונה לחולל בישראל שינויים פוליטיים ותרבותיים עמוקים, כדי לעצב את דמותה על פי עיקריה של הציוויליזציה של היהדות. שני התהליכים המרכזיים שמניתי קשורים זה בזה. ככל שהחברה הישראלית חתרה פחות ליצירת אחדות תרבותית בקרב האוכלוסיה היהודית של ישראל, הלכה ואבדה בה החתירה לסולידריות חברתית. כשם שהאזרחות הישראלית עברה פרגמנטציה, כך גם חל כרסום בהקצאה של משאבים לאזרחי המדינה על בסיס אזרחותם. השוק החל תופס יותר ויותר את מקום המדינה כמקור להקצאתם של משאבים לאזרחי המדינה. חשובה מכך אף התופעה שנוצרה מידה לא מעטה של חפיפה בין מיקומו של אדם בקבוצה תרבותית מסוימת, לבין מיקומו בעשירונים המודדים רמת הכנסה, רווחה והשכלה. ערבים, יהודים יוצאי ארצות ערב ויהודים חרדיים נמצאו בעשירונים הנמוכים של ההכנסה, בעוד שיהודים אשכנזיים חילוניים נמצאו בעשירונים הגבוהים של ההכנסה. בניסוח אחר ניתן לומר שבקרב האוכלוסיה היהודית של ישראל, בעלי הזיקה לתרבות המערבית, להשכלה המערבית ולהשתלבותה של ישראל בתהליכי הגלובליזציה ובתהליך השלום במזרח התיכון היו גם בעלי ההכנסה הגבוהה יחסית, בעוד שבעלי הזיקה לתרבות היהודית ולהלכה היהודית, שצידדו בהסתגרות מפני תהליכים גלובאליים ואזוריים, היו גם בעלי ההכנסה הנמוכה יחסית. השתייכותו התרבותית של אדם חפפה איפוא במידה לא מעטה את השתייכותו המעמדית. הפרגמנטציה התרבותית של ישראל הפוסט-הגמונית חפפה את הפרגמנטציה החברתית-כלכלית. החפיפה בין מיקומו התרבותי של אדם לבין מיקומו החברתי-כלכלי בישראל של שנות השמונים והתשעים באה לביטוי גם בתכניו של השיח הציבורי שהתנהל אותה עת בישראל. הקבוצה היהודית האשכנזית החילונית, המצליחה על פי אמות מידה של הכנסה והשכלה, עסקה באופן אינטנסיבי בהגברת הזיקה שבין התרבות הישראלית והתרבות המערבית; בקידומן של זכויות אזרחיות כמו חופש הביטוי וחופש הקניין; בטיפוח ההגנה על סוגים שונים של "איכות חיים" ו"איכות שלטון", וזאת באמצעות עמותות והתארגנויות שפעולותיהן הושתתו, לא אחת, על שילוב של חשיפה תקשורתית ופעילות משפטית; ובהגנה על האקטיביזם המתרחב של בית המשפט העליון - המעוז המסורתי של הליברליזם בישראל, מאז קום המדינה. השיח הציבורי שהתקיים בישראל בשנות השמונים והתשעים עסק מעט מאוד בתהליכי הכרסום של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית ובמקומן של הזכויות החברתיות בין שאר זכויות האזרח. אכן, משנחקקו בשנת 1992 שני חוקי היסוד - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק - לא נכללה בהן הגנה כלשהי על הזכויות החברתיות. כמו כן, בשנים שלאחר חקיקתם של שני חוקי היסוד, הסתיים בכשלון כל נסיון להשלימם על ידי חקיקתו של חוק יסוד שיקנה הגנה גם לזכויות החברתיות. בעידן של אקטיביזם שיפוטי גובר ודיון ציבורי נרחב במשפט, נמצאו בכל זאת תחומים שאליהם לא הגיע הדיון המשפטי. החפיפה בין מיקומו התרבותי של אדם לבין מיקומו החברתי-כלכלי בישראל של שנות השמונים והתשעים באה לביטוי גם באופן הפוך: הקבוצה הערבית, יהודים רבים יוצאי ארצות ערב, והקבוצה היהודית החרדית מצאו עניין מועט בשיח הציבורי שהתנהל בשנות השמונים והתשעים, ולא הצליחו להכתיב דיון ציבורי בשאלת ההשלכות של פעולת השוק בישראל, בשאלת עתידה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית ובשאלת מקומן של הזכויות החברתיות בין שאר זכויות האזרח בישראל.

הקהילה המשפטנית של ישראל התעלמה באופן כמעט מוחלט מתהליך כרסומה של הסוציאל דמוקרטיה הישראלית. הדבר בא לביטוי בכמה תופעות מרכזיות. בשנות השמונים והתשעים הרחיב בית המשפט העליון באופן ניכר את התערבותו בפעולותיהן של רשויות השלטון של ישראל. למרות זאת, שאלות הנוגעות לזכויות החברתיות של אזרחי המדינה כמעט לא נדונו בפסיקתו של בית המשפט. הסיבה לכך היא שהליכים שיפוטיים הם "מדיום" שעניינים מסוימים באים בו לידי ביטוי יותר מאשר עניינים אחרים. השימוש במשפט מחייב ידע אודות התכנים של המשפט, קירבה נפשית לערכים התרבותיים של המשפט ויכולת לשאת בעלויות של הפעולה במשפט. מכיוון שכך, רק קבוצות מסוימות בחברה יכולות לבטא את ענייניהן בבית המשפט העליון ובשאר בתי המשפט של המדינה, בעוד שעניינים בוערים ודחופים של קבוצות אחרות נותרים סמויים מן העין, לפחות בדיוניהם של בתי המשפט. מי שמאז שנות השמונים הרגיל עצמו להתבונן בחברה הישראלית דרך העניינים שנדונו בבית המשפט העליון, היה יכול לקבל תמונה חלקית ומוטה של הבעיות שבפניהן ניצבים בני אדם החיים במדינה. שורה שלימה של בעיות של בני אדם רבים -- בעיות של קיום יום-יומי, דיור, חינוך, בריאות, זהות -- לא יכלה לבוא לביטוי בדיונים המשפטיים, ולפחות מבחינה זו גם לא יכלה להיחשב "קיימת". המערכת המשפטית הדחיקה גם את העובדה שבעשורים האחרונים צמח בישראל שוק רב עוצמה, שהנחיל בידי קבוצה קטנה יחסית של בני אדם כמויות עתק של עושר, ובעקבות זאת גם עוצמה פוליטית. רק מעט ממה שקורה בשוק משתקף בדיונים המתקיימים בבתי המשפט. אנשי עסקים נוטים ליישב את הרוב המכריע של הסכסוכים המתגלעים ביניהם מחוץ לבתי המשפט. רשויות המדינה שעמן באים אנשי עסקים במגע לצורך קידום ענייניהם אינם בתי המשפט. אלו הם שרי ממשלה, חברי כנסת המקבלים החלטות בוועדות של הכנסת והקובעים את תכניהם של החוקים, פקידי מינהל הקובעים את התוכן של תקנות וצווים והאחראים על הקצאת הזכיה במכרזים, וכן פוליטיקאים ופקידי מינהל ברשויות המקומיות. בניגוד למה שמקובל לחשוב, כאילו השוק פועל באוטונומיה מהמדינה, וכאילו הגיונו של השוק הוא להשתחרר מכבליה של המדינה, כל רשויות המדינה האלה ממלאות תפקיד מפתח ביצירת עושרם של אנשי העסקים. אבל המשאים והמתנים המתקיימים בין רשויות המדינה לבין אנשי העסקים הם ברובם סמויים מן העין, ורק שבר מהם משתקף בפסקי הדין של בתי המשפט. היבט נוסף לכך הוא בתחום החקיקה. שני חוקי יסוד נחקקו, והם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. היזמה להשלים את שני חוקי היסוד האלה בחוק יסוד שיבטיח באופן משמעותי את זכויותיהם החברתיות של אזרחי המדינה נכשלה. מעתה ואילך היה ברור שהקהילה המשפטנית של ישראל עומדת להיגרר לעיסוק בזכויות האזרחיות שהובטחו בשני חוקי היסוד, ולהזניח את הטיפול בשאלת הזכויות החברתיות. הדבר בא לידי ביטוי באופן בולט בדרך הוראתם של פסקי הדין של בית המשפט העליון בנוגע לשני חוקי היסוד במסגרת הקורסים השונים המתקיימים בפקולטות למשפטים, ובאופן הדיון בפסקי הדין האלה בכתבי העת המשפטיים ובספרות המשפטית. עד לפני כעשרים שנה שימש המשפט האנגלי מקור השראה עיקרי למלומדי המשפט של ישראל ולקהילה המשפטית הישראלית בכללותה. בעשרים השנים האחרונות העתיקו מלומדי המשפט והקהילה המשפטית של ישראל את זיקתם למשפט האמריקאי, והחלו רואים בו מקור השראה עיקרי לפעולתם. שינוי דומה התרחש בעשורים האחרונים גם בתחומים רבים אחרים של החיים בישראל. שינוי זה ניתק את הקהילה המשפטית הישראלית מהשפעתה של קהילה משפטית שבה מתקיים דיון ער בשאלת הזכויות החברתיות, וכן בשאלות הסוציאל-דמוקרטיה. שינוי זה העביר את הקהילה המשפטית הישראלית לתחום ההשפעה של קהילה משפטית שדיון בשאלות האמורות מתקיים בה בשוליים בלבד, ואולי אף אינו מתקיים בה כלל. שינוי זה ניתק את הקהילה המשפטית הישראלית מהשפעתה של קהילה משפטית הנותנת פירוש מרחיב למושג "ציבורי", במסגרת הדיכוטומיה ציבורי-פרטי, בדומה למה שמקובל מאז קום המדינה בישראל, בתחומי הבריאות, השיכון, החינוך, מוסדות התרבות וכו'. שינוי זה העתיק את הקהילה המשפטית הישראלית לתחום ההשפעה של קהילה משפטית שבה מקובלת תפיסה צרה של המושג "ציבורי", במסגרת הדיכוטומיה האמורה. בעקבות כל זאת, הידלדלה מאוד התשתית התיאורטית בדיוניה של הקהילה המשפטית הישראלית בשאלות חברתיות, והדיון בשאלות אלה נדחק לשולי סדר היום של הקהילה. ושוב, תהליכים מקבילים של ניתוק אינטלקטואלי מבריטניה ואירופה, והיכפפות לעולם האקדמי והאינטלקטואלי האמריקאי, ובעקבות זאת דלדול של התשתית התיאורטית המשמשת לדיון בשאלות חברתיות - חלו גם בתחומים שמחוץ למשפט. בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים חל גידול ניכר במספרן של העמותות וההתארגנויות שקמו במטרה לקדם מטרות ספציפיות - למן ראשית שנות השמונים ועד סוף שנות התשעים גדל מספר העמותות בישראל כמעט פי עשר. עמותות והתארגנויות אלה פעלו לא אחת באופן משפטי, בדרך של ייזום עתירות לבג"ץ, ייזום תביעות בערכאות משפטיות שונות, וייזום חקיקה. ואולם, העמותות וההתארגנויות עסקו בעיקר בקידומם של נושאים של "איכות חיים" ו"איכות שלטון", שעניינו את הקבוצות המבוססות יחסית באוכלוסייה. פעילות ארגונית ומשפטית עניפה זו לא הביאה לביטוי את ענייניהן של הקבוצות העניות באוכלוסייה.