העני, העשיר והגשר

המשפט מלא סתירות. הוא יכול להיות דורסני, מאיים ושולל. השוטר - שליחו של הדין, מתנכל לחולה איידס המשתמש במריחואנה לשם טיפול בסימפטומים של המחלה. מכוחו של המשפט נתבעים בני זוג לפנות את דירתם בשל חוב מצטבר תמוה מלפני כעשר שנים. בשם המשפט מאיים נציג חברת גבייה על נערה בת 16 במאסר על שרכשה מוצרים ושילמה בשיק ללא כיסוי. לפעמים המשפט נעדר מחיינו ונעלם דווקא כאשר צריך אותו במיוחד. המשפט אמנם מעניק לתושבים בשכונה בדרום תל אביב זכות לקבל פיצוי עקב פגיעה של תוכנית מיתאר בערך נכסיהם, אולם הם כלל לא ידעו על קיום הזכות המשפטית עד שזו התיישנה והתפוגגה. ולפעמים למשפט יש כוח לעזור, לתקן. המשפט מגן על אם וילד מפני התעללות פיזית של אב. המשפט מסייע לאב שהתאלמן ולילדיו החיים במצוקה להחליף את דירתם על מנת שיוכלו להתגורר סמוך לקרובי משפחה. האיום הטמון במשפט וההגנה שהוא מעניק, שניהם כאחד, אינם מתחלקים באופן שוויוני. הנייטרליות של המשפט קיימת אך לכאורה, והשוויון בנגישות למשפט הוא למראית עין בלבד. כפי שידגימו הסיפורים להלן, לעתים תכופות המשפט מוטה באופן מובנה לטובת הצד החזק. הדברים ידועים: מי שיש לו כוח - פוליטי, כלכלי, חברתי - נהנה יותר מהזכויות שמעניק המשפט והוא חסין יותר מפני פגיעתו. ראשית, המשפט מכיל מחסומים סמויים או גלויים המקשים על מיצוי זכויותיהם של קבוצות אשר קולן והווית חייהן לא נשמעות כאשר כללי המשפט מתעצבים ומתגבשים, שכן הן אינן מצויות במבואותיו. שנית, הזכויות וההגנות שמעניק המשפט אינן פועלות מעצמן ויש צורך להעבירן מן הכוח אל הפועל. על פני הדברים, אחת הדרכים לצמצם את הפערים בין מי שנהנים מהגנת המשפט ומי שאינם זוכים לה היא בהענקת ייצוג משפטי. בחיי היומיום אנחנו נזקקים למתווכים שיחברו בינינו לבין המשפט: שיעזרו להתגונן מפניו ויסייעו לנצל את הזכויות שהוא נותן. שומרי סף ומוציאים לפועל. עבור אנשים עניים, מיעוטים או נכים - עזרתו של המשפטן, אותו שומר סף או מוציא לפועל, עשויה לשנות את פניו של המשפט. לפרק אותו מנשקו הדורסני ולהפוך אותו מתקווה רחוקה ובלתי מושגת לחלק מהחיים כאן ועכשיו. בכל אחד מן הסיפורים המובאים להלן מסופר על מפגש בין אדם ששייך לקבוצה פגיעה ומוחלשת (disempowered) לבין עולם המשפט. סיפורים אלו מדגימים את הדרך בה המשפט יכול לשרת את החזק: חברה משכנת, חברת גבייה, משטרה, רשויות התכנון והבניה, רשות מקומית. האנשים המתוארים בסיפורים אלו זכו לתיווכו של משפטן (סטודנט למשפטים או עורך דין), והצליחו בעקבות זאת להתגונן מפני המשפט או לממש במסגרתו את זכויותיהם. על פני הדברים אפוא, המקרים הללו הם 'סיפורי הצלחה'. ללא הסיוע המשפטי, הם לא היו מסתיימים כפי שהסתיימו ותחושת הצדק הבסיסית שלנו - אותה אנו מצפים להרוות באופן טבעי באמצעות מיצוי זכויות ב"משפט" - היתה נותרת בחסר. מדובר בהצלחה אם אמנם הנחת היסוד שלנו היא שאותו פער בין המשפט, על זכויותיו, לבין היכולת לממשן בפועל, מתווך ומגושר באמצעות עורכי דין. גישה זו עשויה להוביל אותנו, למשל, לדרוש את אספקתם של שירותים משפטיים אוניברסליים, באמצעות המדינה או בדרך אחרת. למשל, חיוב עורכי דין להעניק סיוע משפטי ללא תמורה, pro bono, כחלק ממחויבותם המקצועית. אפתח אפוא בתיאור המקרים, המדברים בעד עצמם. אמשיך בהעלאת ספקות בסיסיים בדבר מגבלות הייעוץ המשפטי כפי שמתבטא בהם להסב שינוי אמיתי בסדר הקיים ואסיים, למרות זאת, בנימה אופטימית בדבר הפוטנציאל הטמון במקצוע להיטיב אותו.

סיפורי הצלחה - האומנם? כיצד נמדוד את ההצלחה שנבעה מהתערבות המשפטן? בסיוע לאדם אחד לפתור את בעייתו האישית? האם די בכך? או שמא עלינו לברר אם בהתערבותו הצליח המשפטן לשנות באופן מהותי את חוסר השוויון הבסיסי שעמד ברקע פעולתו המקצועית, או שרק כיבה שריפה קטנה בדרך שאיננה מונעת התחדשותו של אותו עוול בדיוק למחרת היום? ומהו בכלל תפקידו העיקרי של עורך הדין? לעזור ללקוחו הבודד או לשנות באופן מערכתי פערים בכוח? והאם ניתן להשיג שינויים מערכתיים באמצעות ייצוג משפטי קונבנציונלי? המשפט של חיי היום יום משקף את הסדר הקיים. תפיסה ליברלית רואה במשפט תוצר של הליך דמוקרטי, פלורליסטי, שוויוני ונייטרלי. בדרך זו מקבל המשפט לגיטימציה רחבה ואנו מאמינים כי הוא אכן מהווה אמצעי להביא לפתרון קונפליקטים חברתיים בדרך צודקת. אולם כבר בתחילת הדרך הנחה זו סובלת משתי בעיות יסוד. הבעיה הראשונה - עוד לפני שנתמודד עם שאלת הייצוג משפטי החיוני למימוש זכויות בפועל - היא כי כדי ליהנות מהגנת המשפט עלינו לקבל על עצמנו, בבחינת תנאי מוקדם לכניסה בשעריו, את ההגדרות הבסיסיות שבאמצעותן המשפט עצמו ממשיג את "הבעיה" איתה אנו מתמודדים. זו המכשלה הראשונה העומדת בפני קבוצות חלשות, אשר פעמים רבות אינן חוות את אירועי חייהן בהתאם להגדרות אלו והם אף עומדים בסתירה להן. ב' מצא עצמו פועל בניגוד לחוק בגלל ההגדרה של מריחואנה כ"סם מסוכן", והיא שימשה נקודת המוצא לייצוג ולטיפול המשפטי. זוג הקשישים נחשבים בעיני המשפט כ"חוכרים" של ביתם מידי אחרים, על כל המשתמע מכך - חבות בדמי חכירה וכו', אף כי הם גרים בבית זה שלושים שנה. השיקים הדחויים עליהם חתמה י' הם "שטרות" והם "סחירים", והסוכן הרמאי הפך להיות "אוחז כשורה", שהיה זכאי להעבירם הלאה ולדרוש את פרעונם. מכאן ואילך ניתב המשפט את השתלשלות האירועים של י' אל עבר "דיני אכיפת חיובים" ואל הליכי הוצאה לפועל. האסון שהתרגש על תושבי קריית שלום איננו אלא "תוכנית מיתאר מקומית" המקנה ל"בעל זכות במקרקעין" זכות תביעה בתנאים מיוחדים, מגורמי תכנון עלומי שם ופנים. מה מקומם של עורכי דין בשלב זה של הכניסה להליך המשפטי? מצד אחד, המומחיות המקצועית של עורכי הדין, זו המקנה להם יתרון יחסי על פני הדיוטות, מצויה דווקא בהגדרת האירוע בהתאם למושגים המשפטיים המקובלים, ובמציאת פתרונות במסגרתם. למשל, הגשת בקשה להפוך הליך בסדר דין מקוצר להליך תובענה רגילה, הגשת בקשה להארכת מועד לתבוע את ירידת ערך דירה, השגת רשיון והיתר לשימוש ב"סם מסוכן", וכיוב'. אולם בה בעת, בעשותם כך, עורכי הדין מחזקים ומנציחים את ההגדרות הללו ויחד עימן את הפרדיגמות החברתיות שבמסגרתן נוצרו. זהו מעגל קסמים שקשה להשתחרר ממנו: הסיוע שמעניק המשפטן ביציאה מן הסבך המשפטי אליו נקלע הלקוח, מאשרר את אותם הגבולות שמלכתחילה הובילו את הלקוח לבעיה ממנה אינו יכול להיחלץ לבדו. אולם האם יכולים עורכי דין לנהוג אחרת? האם הם יכולים בד בבד גם לעשות שימוש בתבניות אלו וגם לקעקען ולאתגר אותן? מלומדים רבים התלבטו בשאלה זו - כיצד לסייע ללקוחות המצויים בעמדת נחיתות, ובה בעת לא להנציח את מערכת ההירארכיות החברתית-מעמדית שיצרה את הנחיתות הראשונית. התעמקות בשאלה מעניינת זו איננה אפשרית במסגרת רשימה זו. חשוב, עם זאת, לזכור, כי גם אם עורכי דין אינם יכולים לחרוג באופן משמעותי מן המסגרת המשפטנית-ליברלית ו"לשבור" באמצעות המשפט דפוסים של פערים ביחסי כוח, הרי שאין בכך כדי להמעיט בחשיבות מתן הייצוג המשפטי ה"קונבנציונלי". לעורכי דין אכן קשה לפעול מתוך המערכת המשפטית ומחוצה לה בה בעת, וליישב בין עבודה "פוליטית" וייצוג משפטי. אולם לעצם ההתגייסות לתת ייצוג לקבוצות מוחלשות כפי שתואר לעיל, יש ערך רב לכשעצמו. היטיב להסביר זאת קורנל ווסט מאוניברסיטת הארוורד, אחד מן האינטלקטואלים השחורים הבולטים של ימינו. ווסט מכיר בחשיבות של עריכת דין ליברלית, כאשר זו נעשית מתוך מניעים "רדיקליים", בייצוג קבוצות מוחלשות אל מול בעלי הכוח וההון. עריכת דין ליברלית, לטעמו, מהווה לעיתים אמצעי פעולה היחיד המצוי בידיהם של עורכי דין במשטרים קפיטליסטיים הנשלטים על-ידי חברות ועסקים בעלי הון וכוח כלכלי רב. אין אפוא להמעיט בערכה גם אם אין בה לכשעצמה להוביל למהפכות גדולות בחלוקה צודקת יותר של העושר בעולמנו. גם במגבלות הליברליזם הקפיטליסטי יכולים, ולטעמי אף חייבים, עורכי דין להרחיב את היקף העבודה הנעשית עבור אוכלוסיות פגיעות, והרבה מעבר למה שנעשה בישראל עד היום. מזה שני עשורים הולכת ומתרחבת קבוצת עורכי הדין והמשפטנים בישראל, הרותמים את שירותיהם המשפטיים לסיוע לקבוצות חלשות בתחומי זכויות האזרח, וליתר דיוק בתחום הזכויות האזרחיות והפוליטיות. בנושאים אלו - חירויות הפרט, שוויון, חופש הביטוי - המשפט מתערב באופן ישיר ומנסה להעניק לקבוצות חלשות זכויות והגנות. כך למשל חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אוסר על הפליה מטעמי מין, לאום או נטייה מינית ומגן על קבוצות חלשות מפני הפליה אסורה. כך חוק למניעת אלימות במשפחה, המעניק זכות לנשים מוכות להרחיק אדם אלים מן הבית. חוקי המגן בתחום העבודה אף הם מגבילים את כוח המיקוח של החזק - המעביד, אל מול החלש - העובד. כך בוודאי בתחום המשפט החוקתי, שכל עניינו הענקת זכויות לקבוצות חלשות באופן ישיר. ייאמר מיד, גם בתחומים אלו עצם ההכרה בזכויות איננה מספקת והביקורת אשר מושמעת על מגבלות "שיח הזכויות" היא עדות כואבת לכך. יחד עם זאת בתחומים אלו קיימת מודעות, ולו חלקית, הן לכוחו והן למגבלותיו של המשפט בהסבת שינוי חברתי. המצב בתחום המשפט ה"חברתי", אשר איננו שייך באופן מסורתי לתחום זכויות האדם קשה יותר. בפועל, זוהי הזירה העיקרית שבה מתרחש המפגש בין אדם מן היישוב לבין עולם המשפט: באותם תחומים הסמויים מעין הזכויות המוכרות במסמכים בינלאומייים, בחוקי יסוד, במגילות זכויות. ההגנה שלה נזקקות קבוצות חלשות מבחינה חברתית וכלכלית מצויה בשולי חיי היומיום: בעת רכישת מצרך או כאשר המצרך שרכשנו נמצא פגום, כאשר נפתחים נגד חייבים הליכי הוצאה לפועל והם אינם מוצאים בו את ידיהם ורגליהם, כאשר חברה משכנת איננה מבצעת את התחזוקה של בית מוזנח, כאשר קופת חולים מסרבת להעניק תרופה חשובה, כאשר רשויות התכנון פוגעות ברכושנו ואינן מודיעות לנו על זכותנו להיפרע. בנסיבות כאלו לעורך הדין תפקיד חשוב בצמצום ולפעמים אף נטרול היתרון היחסי שיש לחזק בהגנה ובשימוש במשפט גם, ואולי בעיקר, בדרך של עזרה ללקוח בודד. בעבודה מסוג זה קל להיתפס לייאוש. שהרי מה יקרה רגע לאחר סיום הייצוג, כאשר המשפטן - שסיים לטפל בלקוחו בנאמנות ובמסירות כהגדרת תפקידו המרכזי - עוזב את הזירה? המצב מן הסתם יחזור לקדמותו. רשויות התכנון יפקידו שוב תוכניות ללא ידיעתם של תושבי שכונת מצוקה, עולה חדשה מאתיופיה תרכוש אנציקלופדיה מלפני עשר שנים, וקצבת השאירים של אלמנה מקריית גת תעוקל בגלל חוב של בעלה שנפטר זה מכבר. האין מדובר בעבודה סיזיפית וחסרת טעם? התשובה לכך היא כפולה. ראשית, חשוב להכיר בכך כי סיוע ללקוח יחיד הוא הישג בפני עצמו השמור למשפטנים בלבד - בבחינת המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. הכמות אף תהפוך לאיכות. ניתן לטעון כי ככל שיהיו יותר משפטנים אשר יעניקו סיוע ללקוחות בודדים יצומצם הפער בין החזקים והחלשים. התוכנית שנדונה בשנה שחלפה על-ידי לשכת עורכי הדין בישראל להקים יחידה לסיוע pro bono עשויה לקדם מטרה זו באופן ישיר. שנית, וממבט כולל, תוך כדי הייצוג הבודד ועל כל שכן בעבודה ברמה מערכתית (למשל חקיקה, הוראות מינהליות) צריך להיות ערים ורגישים להטיות המובנות הגלומות במשפט להנציח את הכוח של מי שבידו הוא כבר מצוי. הטיות אלו יש לאזן תוך הכרה כי המשפט הוא נכס ציבורי מן המדרגה הראשונה. ככזה הוא צריך לעמוד באופן שוויוני לרשות הכל - הן בהוראותיו המהותיות והן בחלוקתו בין קבוצות שונות, נגיש לא רק בידי מי שיכול לרכשו בכסף, במעמד או בכוח השפעתו. המשפט והמשפטן אפוא קשורים, והם בעלי זיקות דומות. עורכי הדין - כמו ה"סחורה" שבה הם מתעסקים ואשר מעצבת את דמותם, נותנת להם את זהותם ומעניקה להם את פרנסתם - מוחזקים כנאמנים של הציבור כולו.

ב' הוא חולה איידס, הנזקק למריחואנה לטיפול בסימפטומים של מחלתו - חולשה, חוסר תיאבון והקאות. הוא מחזיק בידיו חוות דעת מאחד מטובי המומחים בישראל בטיפול בחולי איידס, הממליץ על שימוש רפואי במריחואנה להתמודדות עם תופעות אלו. אך מסע התלאות של ב' לקבל מזור לגופו מלמד על הקושי העצום של אדם יחיד העומד בפני מערכת אכיפת "החוק" - המגדיר מריחואנה כסם מסוכן - מול גילויי אטימות, נוקשות וצביעות כלפי מי שמבקש להבקיע חומות של בורות וביורוקרטיה. ראשונה במעלה - משטרת ישראל. משך חודשים ארוכים התנכלו שוטרים ממשטרת תל אביב לב', אף שהיו מודעים לכך שהוא נזקק למריחואנה מסיבות רפואיות. מדי פעם בפעם היו עוצרים אותו ואף הפליאו בו מכותיהם. רק לאחר התערבות מצד סניגור ממונה מטעם המדינה הסכימה הפרקליטות להפסיק את הליכי העמדתו לדין על שימוש בסמים, בתנאי שיפתח בהליכים לקבלת אישור חוקי לשימוש במריחואנה. עורך דין מטעמו של ב', שפעל מטעם המרכז המשפטי לסיוע בזכויות אזרח בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, פנה לשם כך למשרד הבריאות וכאן החלה מסכת ייסורים שניה. למעלה משנה וחצי חלפה עד שנמצאה ה"אסמכתא החוקית" שאיפשרה לגליזציה של השימוש בסם לצורך רפואי. בתום חודשים ארוכים של התכתבות, שבמהלכם הוקמה ועדת מומחים במשרד הבריאות אשר החליטה כי באופן עקרוני יותר לחולים הנזקקים לכך להשתמש במריחואנה לצרכים רפואיים, קיבל ב' - היחיד מבין הפונים לוועדה שהיה מיוצג על-ידי עו"ד - את האישור הנכסף. אך אליה וקוץ בה. לפי תנאי ההיתר, עליו לגדל את המריחואנה בביתו ולהפיק בעצמו את החומר. להלן ציטוט מתוך "רשיון ליצור, החזקה ושימוש של סם מסוכן לפי סעיפים 7,6 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג: "המקום המיועד לייצור: במעונו של המבקש… ובתנאי שאין נוכחים נוספים במקום בעת השימוש… המקום המיועד להחזקה ולשימוש: כנ"ל. פירוט הליכי הייצור: גידול ועיבוד חלקי הצמח במעונו של המבקש בכתובת המפורטת לעיל". וכך - למרות ההיתר הלכאורי להשתמש במריחואנה לצרכים רפואיים, נאלץ ב' לחזר אחר מוכרי הסם. שוב יש צורך בנקיטת הליכים משפטיים. שוב עליו להיסמך על משפטנים אשר יסייעו לו לממש את זכותו הבסיסית לחיות חיים נטולי סבל וכאב.

רבים נוסעים בכביש המשוקע שנסלל בין כפר שמריהו והרצליה פיתוח. הכביש המשוקע נסלל כדי להגן על הדיירים הסמוכים לו מפני נזקי הרעש והזיהום שנבעו מהרחבת כביש החוף. הבתים השוכנים בסמוך לכביש אינם נראים לעין, והם מוגנים על-ידי קיר אקוסטי המיתמר מעל הכביש הבינעירוני. לעומת זאת, מעל גשר הולץ שנסלל לא מזמן כהמשך לנתיבי איילון בדרום תל אביב לא נסלל כביש משוקע אלא גשר עילי מפלצתי למדי. בצד הדרך ניתן לראות את בתי השיכונים של שכונת קריית שלום, אשר דייריה עד היום מדברים על "הגזירה" שנחתה עליהם עם סלילת הכביש: זיהום, רעש בלתי פוסק, ירידה חדה בערך דירותיהם. התוכנית להרחבת המחלף התפרסמה עוד בשנת 1994, ולפי החוק ניתן היה להגיש תביעת פיצויים על ירידת ערך נכס מתוכנית זו תוך שלוש שנים מיום הפרסום, כלומר עד תחילת שנת 1998. אולם איש מבין עשרות המשפחות המתגוררות במקום לא עשה כן. הם לא ידעו כי קיימת להם זכות של מי ש"נפגע מתוכנית" לקבל פיצוי על ירידת ערך ביתם. אין להם עורכי דין. חוקי התכנון והבניה זרים להם. המודעות שניתלו ביום חורף אחד בתחילת 1995 על מספר עמודי חשמל בשכונה ואשר הודיעו על הפקדת התוכנית נעלמו מעיניהם. משך שנים צפו הדיירים בעבודות המטרידות, ללא מעש. מדי פעם היו מתווכחים עם הפועלים שיפסיקו את העבודות בלילות. קריית שלום היא אחת השכונות הנחשלות בתל אביב, אם לא הנחשלת בהן. חלק ניכר מן הדיירים בבניינים שנפגעו מתוכניות הפיתוח הם עולים מחבר המדינות, וידיעתם את השפה העברית, שלא לומר יכולתם לתמרן בין הרשויות למיניהן היא מוגבלת. רבים מן הדיירים הם קשישים, גמלאים, אלמנות ואלמנים. לעתים מתגוררות שתיים או שלוש משפחות בדירה. זוהי קבוצת תושבים לא מאורגנת. אין לה ועד פעולה הדואג לענייני התושבים. האנשים החיים בשכונה עובדים בכבוד למחיתם אולם לרובם אין השכלה גבוהה פורמלית, ידיעתם בתחום הזכויות חסרה והם אינם מצויים בקשר עם עורכי דין או אנשי מקצוע אחרים. רק בדרך מקרה, כאשר אושפז אחד מן הדיירים באותו חדר בבית חולים עם עורך דין וסיפר לו על האסון שהתרגש עליהם, הסביר המשפטן לתושב כי אין מדובר באסון גרידא, אלא באירוע המקנה לתושבים זכויות בעולם המשפט. במילים אחרות - המשפטן עשה שני דברים. ראשית, הוא קרא לאירוע הטרגי ב"שם", שם שמוכר בעולם המשפט (תביעה לפי סעיף 197 חוק התכנון והבנייה של בעל זכות במקרקעין שנפגע מתוכנית). שנית, הוא פנה במכתב מנומק לשר הפנים הממונה על החוק בבקשה לקבל הארכת מועד להגשת התביעה. בין יתר טענותיו, ציין עורך הדין כי לקוחותיו התושבים לא ידעו ואף לא היו יכולים לדעת על זכותם בגלל מצבם החברתי כלכלי. שלא כמו תושבי כפר שמריהו והרצליה פיתוח, הם לא היו מצויים בעולם המשפט והזכויות, ולא עמדו בזמנו לרשותם עורכי דין מן השורה הראשונה שיילחמו עבורם. שר הפנים עדיין שוקל את עמדתו.

קוראים לה י'. תושבת שדרות. גרושה ואם לילדה אחת. "עולה חדשה מקווקז" כהגדרתה. היא עובדת ארבע שעות במעדניה במרכז המסחרי. שאר שעות היום היא בבית. אם היא תעבוד יותר היא תאבד את זכאותה להבטחת הכנסה ודמי אבטלה כאם חד הורית לילדה קטנה. בגלל זה היא היתה בבית באותו יום "פרוקלטה" ("מקולל לעד" ברוסית) כדבריה כש"האיש ההוא הגיע". "האיש ההוא" הוא סוכן של מכשירי ינוניזציה. לפחות כך הוא הציג את עצמו. היא לא ממש הבינה כי הוא דיבר עברית והיא בקושי סיימה אולפן א'. אבל השכנה שלה - שמבינה רק קצת יותר ממנה - תרגמה לה שזה מאוד חשוב והמחיר ממש כדאי. הוא ביקש להיכנס לדירה עשה כל מיני בדיקות ואז הציע לה לקנות את המכשיר בעשרה תשלומים של 120 שקל בלבד. "זה ממש זול" - אמרה לה השכנה - "ואת חייבת את זה לילדה הקטנה שלך". "אני רוצה לחשוב על זה" היא אמרה, ואז הוא אמר "את יודעת מה? תני לי עשרה שיקים דחויים ואם תתחרטי אחזיר לך אותם או שתבטלי אותם בעצמך". היא הסכימה ונתנה לו עשרה שיקים. סחירים. ודאי שסחירים. אף אחד לא הסביר לה עד אז שאפשר לתת שיק לא סחיר. אחרי לילה בלי שינה היא התחרטה. לא בגלל שהיא הבינה שאין צורך במכשיר כזה באזור הדרום היבש בלאו הכי. סתם בגלל הלחץ הכספי שהיא בלאו הכי שרויה בו. בבוקר התקשרה לפלאפון של אותו סוכן. הוא לא ענה. כך גם בימים הבאים. לקח לה שלושה ימים להבין שעבדו עליה. השכנה שלה יעצה לה למהר ולבטל את השיקים. היא עשתה את זה בבנק כמעט מיד. הפקיד שגבה 17 שקל על כל שיק שבוטל, לא אמר מלה וחצי מלה על כך שזה אסור ומאוד לא כדאי. במשך כמעט שנה וחצי היא שכחה מכל הסיפור ואז הגיעה המעטפה הראשונה מההוצאה לפועל. הסכום שבפנים כלל הוצאות שכ"ט הצמדות והגיע ל590- שקל. היא לא הבינה מה זה בדיוק, כי הכל היה כתוב בעברית. היא ניסתה להתקשר למספר שעל טופס האזהרה אבל גם שם דיברו רק עברית. שכנה אחת שלה - ילידת הארץ - ניסתה לקרוא אבל גם היא לא הבינה ולכן היא פשוט עזבה את זה. ואז התחילו להגיע עוד מעטפות על עוד שיקים ועוד אזהרות והיא אפילו הפסיקה לפתוח אותן. עד שיום אחד היא גילתה שהחשבון שלה בבנק מעוקל ונכנסה ללחץ ופנתה לארגון ידיד - ממש רגע לפני שהוצאה נגדה פקודת מאסר. בדיקה ראשונית העלתה שהחוב שלה בהוצאה לפועל עמד על כמעט 11,000 שקל. המחשב של ההוצאה לפועל מאוד יעיל ומתקדם כשזה מגיע לכספם של הנושים. במיוחד אם לא מתייחסים אליו. מכאן הדברים היו פשוטים. משפטן מטעם תנועת ידיד הגיש בקשה לאיחוד תיקים, לרבות חובות עתידיים, ובד בבד בקשה לחקירת יכולת. כדי להסיר את העיקול שילמה י' כמעט 1,300 שקל לעורך דין שמהצד השני. י' כמובן התנגדה לכל זה. "אני לא קיבלתי כלום. הוא שיקר אותי. למה אני צריכה לשלם לו בכלל?" היא חזרה ואמרה כשדמעות בעיניה. "זה צדק זה… אני משלמת כל כך הרבה והגנב הזה יצא בלי כלום, איזה חוק יש בישראל הזו? חוק שמגן על גנבים?". הגורמים שסייעו לה ניסו להסביר לה ששיק, אפילו עתידי, זה כמו כסף אבל זה לא עזר. היא לא השתכנעה אבל מילאה את הטפסים. קיבלה איחוד, הוכרזה כמוגבלת ומשלמת כ300- שקל בחודש עד שתסיים את חובה.

גב' ג' היא קשישה, חירשת אילמת, אשר סובלת אף מבעיות באגן הירכיים, מצב שהקשה עליה לטפס במדרגות אל דירתה המצויה בקומה שלישית. היא ביקשה למכור את הדירה, אותה רכשה מספר שנים קודם לכן מחברת עמידר ולקנות דירה בקומת קרקע. כאשר ביקשה לבצע את המכירה, גילתה כי היא מנועה מלעשות כן משום שעל דירה רובץ חוב בסך של כאלפיים שקל המונע את רישום הדירה בטאבו על שמה, עוד מן התקופה שבה היתה הדירה בבעלות הקודמת. בין הרשות המקומית לבין חברת עמידר היתה מחלוקת מי מהן חייבת בתשלום החוב, מחלוקת אשר לא יושבה משך שלוש שנים. משרבץ החוב על הדירה, ומשהרשויות לא הגיעו להסדר ביניהן על האחריות לתשלום החוב, לא השכילה גב' ג' למכור את דירתה משך תקופה ארוכה. נוצר אפוא מצב בלתי נסבל, בו גב' ג' נשחקה בין רשויות השלטון ונותרה חסרת כל כוח לגרום להן ליישב את הבעייה ביניהן. התערבותו של משפטן מתנדב מטעם ה.ל.ב. הביאה לפתרון המבוך תוך ימים ספורים. בתחילת חודש פברואר 2000 פנה בשם הקשישה המשפטן לחברת עמידר ולרשות המקומית ודרש לשלם את החוב מיידית. משנענה ב"לך ושוב" הודיע לחברת עמידר כי הוא עומד לעתור לבג"ץ למחרת היום ולבקש בין היתר אף סעדים כלליים כנגד החברה. למחרת שולם החוב, והוסרה המניעה המשפטית למכור את הדירה.

הוא בן שבעים. היא בת שבעים ושלוש. האיש נכה על כסא גלגלים ואשתו מטפלת בו. הם עלו מעיראק ואינם קוראים וכותבים עברית. מזה שלושים שנה מתגוררים בני הזוג בדירה הרשומה על שם מינהל מקרקעי ישראל. מעולם לא היו בבית משפט, שכרו שירותי עורך דין או נקלעו לסכסוך משפטי. בתחילת שנת 2000, ללא התרעה מוקדמת, קיבלו בני הזוג הקשישים כתב תביעה בסדר דין מקוצר (סד"מ בעגה המקצועית), על אי תשלום דמי חכירה למינהל בסך עשרות אלפי שקלים, חוב שנצבר עוד משנת 1992. בני הזוג לא קיבלו מעולם דרישה לתשלום ולא זכור להם כל הסכם עם המינהל. ככל נתבע בתביעה בסד"מ צריכים היו בני הזוג להגיש בקשת רשות להתגונן מפני התביעה בנוסח הקבוע בתקנות, מלווה בתצהיר וחתומה בפני עורך דין. אם לא היו עושים כן תוך עשרים יום, יכול היה בית המשפט לקבל את התביעה מבלי לבדוק את הבסיס המהותי שלה, ומכאן ואילך יכול המינהל, על יועציו המשפטיים, לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד זוג הקשישים, לממש את דירת המגורים, ולפנות אותם מביתם. ללא ייעוץ משפטי לא היה לזוג כל סיכוי להבין מה עליהם לעשות על מנת לשמור על זכויותיהם. בצר להם ניסח אחיה של האשה מכתב לבית המשפט שבו הסביר את קורותיהם, אולם המכתב לא עמד בדרישות החוק ולא היווה "בקשת רשות להתגונן" המזכה את המתדיין בהליך משפטי מסודר בו יוכל להשיב לתביעה. רק התערבותו של משפטן מטעם תנועת ה.ל.ב. (התנועה למלחמה בעוני) הביאה לניתוב התביעה למסלול מאיים פחות. מתוך הבקשה שנוסחה על-ידי עורך דין שסייע לזוג בהתנדבות הסתבר, כי מינהל מקרקעי ישראל לא המציא מסמכים כלשהם המצביעים על כך שבני הזוג התחייבו לשלם את דמי החכירה המבוקשים. הבקשה שהגיש בשם בני הזוג בתגובה לתביעה גם היא נדמה שכתובה בשפה סתרים כמעט, שאינה שגורה על לשונן של הבריות בדרך כלל ובוודאי אינה מצויה בידיעתם של זוג הקשישים. היתה זו "בקשה למתן ארכה להגשת בקשה למחיקת התובענה ולחילופין בקשה למתן אורכה להגשת בקשת רשות להתגונן". האמור בבקשה זו לימד על השיטה המופעלת על-ידי רשויות המדינה המנסות, כך נראה, את מזלן בערכאות מתוך הנחה כי רוב רובם של הנתבעים לא יוכלו ממילא להתגונן בפניהן. מתוך הבקשה שהוגשה בשם הקשישים: "התובע לא הראה ולא נתן טעם מכוח מה חייבים המבקשים לשלם… הסכומים המפורטים בתובענה לא פורטו ולא חושבו כדין… בטבלה שבנספח "מצב החשבון" מצויינים ראשי תיבות כגון: ש.חוב, ש.דחש, ש.הון….. אין אפשרות להבין את החישוב או להבין את פשרו…. תאריכי החיוב מבולבלים ומתחילים בשנת 1992 אחר כך קופצים לשנים מאוחרות יותר עד לשנת 1998 ושוב חוזרים לשנת 1997… אין אפשרות לנתבעים להבין כלל את התובענה… מן הדין ומן הצדק להיענות לבקשה….". כל בר בי רב זקוק למורה נבוכים בהליך שכזה. קשה לדעת לאן היו מובילות טחנות הצדק ללא סיוע משפטי בסיסי.