השבוע החולף זימן לנו הצצה נפלאה לכמה התרחשויות סמויות מן העין, שמכוונות את החיים של כולנו.
אתחיל דווקא בנשים וגברים, או במנגנון המשומן והמוטמע היטב של קונספירציה, שמתנהלת מכל אנרציה פטריאכלית של אלפי שנים.
רוחות מלחמה נושבות אלינו ממזרח מחד, ושילוח הפאלוס האולטימטיבי לחלל נגמר בבכי. פוטנציה ואימפוטנציה, קרב מול תבוסה. לא הופתעתי לראות את עיתוני השבוע עוסקים יותר מתמיד באונות הגברית.
החברה, בדפוסיה העמוקים ביותר, נוטה לתת לעצמה מענה על פחדיה העמוקים ביותר. החברה היא גברית, הפחדים הם גבריים, והויאגרה עלתה לכותרות מכל כיוון אפשרי. העיתונים כתבו עליה, חשפו בקול תרועה רמה את המתחרה החדשה שלה, וגילו מחקר מופרך שקובע שכל גבר שני מעל גיל 40 סובל מבעיות בתפקוד המינית. התנועה לגבריות חדשה מחתה, כל תוכניות המלל ברדיו ניתחו את הממצאים, העיתונות חגגה, הגברים שלא עומד להם קבלו לגיטימציה ואלו שכן עומד להם רצו להוכיח את זה לכולנו.
איך מוכיחים ? רוחות מלחמה, אמרנו... כל גנרל נבול שפג תוקפו, עלה לכל שידור אפשרי, ואיזה אחד שאמצעי התקשורת שכחו לזמן מיוזמתם, רץ לקדם קידום מסחרי כל מיני אביזרים לחדר האטום ופילס את דרכו לכניסה האחורית של אחת מתוכניות הבוקר.
לאורם הבוהק של מפגני הגבריות הנוצצים, נח עלינו העצב של קבורתו של
אילן רמון ז"ל, כמו עיתון של אתמול שעוטפים בו דגים בשוק - פרט חדשותי ישן, מהוה, לא אטרקטיבי, שהמדיה מאלצת את עצמה לסקר בכאילו-חיוניות, כדי להיות politically correct. הם ממש הזכירו לי את האמירה הפולנית של "מה יגידו" - וחוסר החשק שלהם ממש נזל מהמרקע. למה? כי אסטרונאוט מת כבר לא מתקשר אסוציאטיבית לצורך העמוק שלהם במפגן של גבריות, אלא מהווה תזכורת מצמררת לגברים לסופם (האחד) של מפגני הגבריות כולם. ויש לנו הרבה מזה לאחרונה, תודה, אנחנו כבר לא חוגגים את המוות ההרואי כי המסה הרגה את ההרואיות. ואולי גם ההרוגות של השנים האחרונות, אלו שהפקיעו את הבלעדיות על ההרואיות מגיבורים מתים?
רוחות המלחמה מביאות תמיד גם זרמים חמימים של ישיבה בבית, בצל אימה גדולה ואי ודאות מרגשת. מה הולך עם זה טוב? נשים בבית, כמובן. אז התבשרנו על כך שהפמיניסטיות הן סכנה על הכביש, כי הן אימצו קוד נהיגה אגרסיבי גברי ולוקחות אותו גבוה ורחוק, למקומות לא מבוקרים (כי הן נשים), גם משום שהן מנסות לגשר מהר מדי על פערי הבנה טכנולוגית של דורות. אותן נשים גם לוקחות גלולות, שגורמות להן להמשך אל מראה גברי יותר (איזו הפתעה, האם עד אז נמשכו למראה נשי יותר? good for them).
הח"כים והח"כיות החדשות שלנו עברו השבוע הדרכה, שזכתה לסיקור נרחב בעיתונות היומית. באופן לא מפתיע, סיקור באוריאנטציה מגדרית מאוד. שני ח"כים עם שפם לא רוצים לשבת אחד ליד השני כדי שלא יתבלבלו ביניהם (
עמיר פרץ ועוד אחד, ששלו קטן יותר). לעומתם - בלטו העקבים של גבריאלי והבלונד של רוחמה אברהם. מה אני אומר לכם, טוב שהח"כים באו לבושים לקורס שלהם, כך שמה שנותר לסקר זה הבלונד, העקבים והשפם. נאמר שם שעומרי שרון רוצה לעסוק באיכות הסביבה. בהקשר האסוציאטיבי של מה שספרתי כאן, טוב שלא סיקרו את השפם או הבלונד שלו, מטעמים מובהקים של איכות הסביבה.
אז מה היה לנו כאן? הפאלוס החברתי שחדר כמו טיל אל החלל שמט את ראשו, התאמצנו להעמיד בחזרה את כבודו במקומו, על-ידי ניהול "שיחת מוטיבציה" תקשורתית ומניפולטיבית (למשל - על כל גבר שני שלא עומד לו, ועל הטיפולים הנדרשים לטיפול בבעייה), ההכחשות מהשטח לקיומה של בעייה נישאו בכל פה, ייצרנו ופיארנו מלחמה, הורדנו את הנשים מהכביש (כי ככה הן גם תשארנה בבית, תטפלנה בילדים ותבשלנה, וגם תפסקנה לתפוס מקומות של גברים בשוק התעסוקה - ובכלל, אם תפרוץ מלחמה, צריך בייביסיטר מגוייסת בבית, לא?), המאבק הגלוי-סמוי על השתקת הקול הנשי בכנסת יצא לדרך (שיח עקבים ובלונד במקום שיח תוכן), תמיכה נהדרת לאגו הפאלי התקבלה מעו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', שמגיבורה לאומית בע"מ חזרה למימדי האישה המתחננת על כבודה (למען יושרתי אומר שכך הוצגה בעיתון, אין לנו ידיעה ברורה על מה באמת קורה שם).
רגע לפני סגירת הסקירה הזו התבשרנו גם שכל גבר שלישי מנהל רומן בעבודה (הם לא ציינו אם עם גבר או אם אישה...), ושהפנטזיה של נשות ישראל היא לצאת לדייט עם
יאיר לפיד או דודי בלסר - שני סמלים למשהו שאפילו הם לא מצליחים להיות. האגו של הפאלוס משפץ את עצמו בחיזוקים חיוביים ואיתגור עצמי.
ואם לא הבנתן, אז מה שקורה כאן עכשיו זה מה שקורה תמיד (משחר ההיסטוריה), כשעומדת לפרוץ מלחמה. המלחמה היא דרך נפלאה להוכיח גבריות, להסיט את תשומת הלב מכישלונות אישיים וקבוצתיים, לשמר את הסדר החברתי על הריבוד המגדרי שלו. נשים - אני קוראת לכן להקפיד בקלה כבחמורה בכל הקשור לשימור מעמדכן, כי זה הזמן שבו ינסו לסדוק אותו. אולי לא מכוונה רעה בעיני המנסים, אבל זה לא פועל לטובתנו, אז זה רע.
ההדרן של השבוע היה עמיר פרץ, מגיע עייף, עם עיגולים כהים סביב העיניים, שפמו אפרורי ושמוט ועיניו בוהות משהו, למשרדה של
שרי אריסון. האם הוא מנצח או מפסיד במערכה מולה? אריסון, כאשה מודעת וחכמה, מעדיפה להציג את זה כ-win win. היא נותנת לו מוצא של כבוד ולא נסוגה מעמדותיה. המפוטרים הלכו הביתה, היא תשקיע דקות מזמנה "לדיון חוזר בחלק מהמקרים", אולי תחזיר כמה מהם (107 מתוך 900) לעבודה. השפם יחשוב ששיחק אותה, יזקוף את פינותיו וילך לעשות רעש במקום אחר.
בתוכנית "המילה האחרונה" אמרה
עירית לינור, שלו פרץ היה הולך ל
שלמה נחמה, היו מוחזרים רק 50 עובדים לעבודה. אני רוצה להוסיף, שלו נחמה היה עורך את מסיבת העיתונאים, כל הקרקס התקשורתי העויין לא היה קורה בכלל. הניצחון של השבוע הוא בכך, שיותר ויותר א/נשים הבינו את זה...
בינתיים, יש לנו מלחמה בפתח. במלחמת המפרץ הקודמת לא היו לי ילדים ויכולתי לפנטז על כל הדברים הנפלאים שאפשר לעשות בחדר האטום (הבייבי-בום שאחרי המלחמה מראה לנו שלא הייתי היחידה לחלום). הפעם, אני חווה ורואה מקרוב את ההיבט העצוב שיש למשחקי הפאלוס מעוררי הרחמים הללו - ברדס, מסיכת אב"כ וילדים מפוחדים. ואני יודעת שמשחקי הפאלוס הללו מעוררי רחמים ומיותרים, אבל - כמאמר המשורר (
יהודה עמיחי) - "מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב".