(שמות לח) כא אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי משֶׁה עֲבדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרן הַכּהֵן:
(רש"י): 'אלה פקודי', בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחשת ונמנו כל כליו לכל עבודתו:
(שמעוני): ולמה עשה עמהן חשבון? (...) אלא ששמע משה ישראל מדברים אחריו שנאמר (שמות לג, ח) וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל-הָאהֶל יָקוּמוּ כָּל-הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד-בּאוֹ הָאהֱלָה: ומה היו אומרים? (...) ראה צוארו, ראה שוקיו, ראה כרעיו; אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו: ריקה [כינוי גנאי], אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כיון ששמע משה כך אמר להם 'חייכם [לשון שבועה], משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון' שנאמר: 'אלה פקודי המשכן'.
אז עכשיו מבינים למה היה צריך משה רבנו להגיש דו"ח מפורט? שכולם ידעו שלא לקח שום דבר לכיס הפרטי; שכל התרומות הלכו לבניית המשכן וכליו.
האופי החשדני שלנו לא השתנה מאז; עדיין אנחנו נוטים לבלוש אחרי כל משרת ציבור ולחפש פגמים בהתנהלותו. מה שהשתנה לכאורה, זה ההתנהלות של משרתי הציבור אשר, להוויתנו, לעתים קרובות מדי אכן מצויים פגמים קשים בהתנהלותם ובניקיון כפיהם האישי והציבורי.
משה רבנו הוא דמות מופת מאז ועד בכלל. בהתנהלותו הציבורית הוא דמות מופת באשר עשה תמיד מה שנכון בלי קשר לדעת הקהל; ביושרו האישי הוא דמות מופת כפי שעולה מן המפקד שהוא עורך בפרשה זו ומאיזכורים נוספים בתורה. בכך הוא מצליח להביא את הכלל (ויקהל משה) וגם כל פרט בנפרד (אלה פקודי) לחתור אל עבר היעד שהוא סימן.
השתקפות
הפסוק הראשון בפרשה, זה שציטטנו בראש המאמר, כולל כמה פרטים שאינם יכולים להיות מוסברים במה שכתבנו עד עתה. רבים מן המפרשים עמדו על כך והנה לדוגמא:
(ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן): הנה ידוע הקושיא במקראות אלו, אומרו משכן משכן שני פעמים. וגם מה שכתוב 'אשר פקד על פי משה' והיה יכול לכתוב 'אשר פקד משה'. וגם אומרו 'עבודת הלוים' מה ענין עבודת הלוים שהיתה במסעות, לשאת את המשכן, מה שייך זה אצל פקודי המשכן? וגם מ"ש 'עבודת הלוים ביד איתמר' ולמה לא נזכר ג"כ מה שהיה ביד אלעזר?
תשובות שונות נאמרו בהתייחס לשאלות אלו וכולן אמת; אנחנו, כדרכנו, נתמקד במה שנראה לנו אקטואלי ביותר עבורנו:
(זוהר [בתרגום חופשי]): בשלושה רבדים נברא העולם ובהם הוא מתקיים: והם חכמה ותבונה ודעת; בחכמה, דכתיב (משלי ג) 'ה' בחכמה יסד ארץ', בתבונה, דכתיב 'כונן שמים בתבונה', בדעת, דכתיב 'בדעתו תהומות נבקעו'; הרי לנו את כולם בבריאת העולם. ובאלו השלושה נבנה המשכן דכתיב (שמות לא, ג) 'ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת'; וכל השלושה רמוזים בפסוק הראשון של התורה: בראשית, היינו דכתיב בחכמה; ברא אלקים, היינו דכתיב בתבונה; את השמים, היינו דכתיב בדעת; וכולם כתובים במעשה המשכן. ובסוד זה כתוב: 'אלה פקודי המשכן' זה סוד החכמה; 'משכן העדות' זה סוד התבונה; 'אשר פקד על פי משה' זה סוד הדעת; והכל בנוי זה לעומת זה, מפני שכל מה שברא הקב"ה בעולם הזה, ברא אותו במתכונת הבריאה העליונה, והכל בוצע בעבודת המשכן.
הנה כי כן, כל דבר על הארץ משקף את הפרט המקביל לו בשמים וגם להיפך; המשכן נבנה תוך מודעות מלאה להקבלה זו והדבר רמוז בניסוח הפסוק הראשון בפרשה שלנו אבל לא רק בו. במפרשים יש פירוט רב להקבלה זו ותן לחכם ויחכם עוד.
משכן במוח
המשכן, כפי שהזכרנו כמה פעמים בעבר, נועד להשכנת השכינה בישראל, (שמות כה, ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
ניסוח הפסוק "ושכנתי בתוכם" מלמד שהמבנה הפיזי אינו כל העניין; העניין האמיתי הוא שה' ישכון בתוך כל אחד ואחד מאיתנו ללא תלות במציאותו הפיזית של המשכן או המקדש; שכל אחד יפתח בעצמו את המודעות לנוכחותו המתמדת של הבורא בבריאה ובו עצמו.
איך כל זה רמוז בפסוק שלנו?
"אלה פקודי המשכן" זה סוד החכמה, אומר הזוהר שציטטנו לעיל; מהי החכמה?
(תניא יח): כתוב (משלי ג) 'ה' בחכמה יסד ארץ', ו[גם כתוב] 'כולם בחכמה עשית' (תהלים קד); ונמצא כי אין סוף [כינוי לה'] ב"ה [ברוך הוא] מלובש בבחי[נת] חכמה שבנפש האדם יהיה מי שיהיה מישראל; ובחי' החכמה שבה עם אור א"ס [אין סוף] ב"ה המלובש בה מתפשטת בכל בחי' הנפש כולה להחיותה מבחי' ראשה עד בחי' רגלה כדכתיב (קוהלת ז, יב) 'החכמה תחיה בעליה'.
וזהו לשון חכמה, [אותיות] 'כח מה', שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין.
כלומר זהו רעיון ראשוני, חמקמק, שעדיין אינו מגובש לכדי משנה סדורה. יודעים משהו אבל לא ברור מה בדיוק. ולכן מתלבש בה [בחכמה] אור א"ס ב"ה דלית [שאין] מחשבה תפיסא ביה [תופסת בו] כלל; ולכן כל ישראל הם מאמינים בה', [מפני] שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה.
כלומר, האמונה היא הנחת יסוד בלתי ניתנת להוכחה, אקסיומה; וזהו 'אלה פקודי המשכן' הקשר הראשוני שלנו עם הקדושה. קשר מובנה ולאו דוקא מודע.
אולם בכך לא די; כל אחד צריך גם לעשות מאמץ מודע להתחבר אל הקדושה.
משכן בלב
הפרטים הבאים בפסוק מלמדים אותנו (ברמז) איך לבנות את המשכן בלב, שלא יישאר רק במוח. 'משכן העדות' זה סוד התבונה, הבאנו מהזוהר; נראה מה אומר בעל התניא על הבינה (שהיא האמא של התבונה):
הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה, והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו; והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן.
כלומר ההבנה היא פיתוח של אותו רעיון ראשוני שנקרא חכמה. זהו 'משכן העדות'; הוא מהווה עדות להשראת השכינה כאן בעולם הגשמי והמפגש התדיר עם עדות זו מוריד את אותו רעיון גולמי, אמונה ראשונית בסיסית בה', אל ההבנה האנושית. אבל בהבנה לבד לא די; זו עדיין יכולה להישאר בתחום האבסטרקט בעוד המטרה היא להגיע ליישום בפועל של האמונה.
וזהו 'אשר פוקד על-פי משה' סוד הדעת בזוהר שלמעלה; (תניא מב) כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה [משה רבנו עליו השלום] (...) ונקרא 'רעיא מהימנא' [הרועה הנאמן וגם רועה האמונה] דהיינו שממשיך בחי' הדעת לכללות ישראל לידע את ה' כל אחד כפי השגת נשמתו ושרשה למעלה ויניקתה משרש נשמת משרע"ה המושרשת בדעת העליון.
לכן כל כך חיוני שהמפקד (כמו גם ההקהלה בשבוע שעבר) יהיו "על-פי משה". זו הדרך היחידה לזכות למודעות אלוקית שלמה.
לכן צריכים כאן את הלוויים, כי לוי מלשון לויה וחיבור (ילקוטי תורה) ובכוחם לשמור על הקשר החיוני בינינו לבין הקב"ה באמצעות משה רבנו. וקשר זה נשמר תמיד על ידי אמירת דברי תורה הרמוזים בשמו של איתמר הממונה על אותם לוויים.
הנה כי כן, הגענו לסוף הדף וכל אחד מוזמן לעשות את ההשוואה למה שקורה אצלנו כתוצאה מאיבוד הקשר עליו עמלנו כה רבות.
יתן ה' ונזכה שיעשה לנו בזמן הזה נסים ונפלאות כמו לאבותינו בימים ההם.
ושיהיה רק טוב ליהודים.