נטייתו של אריאל שרון לאמץ את "חזון בוש" ו"מפת הדרכים" - שניהם שמות קוד למדינה פלשתינית, כלומר להיפך הגמור משלום - יחד עם פסטיבל קבלת הפנים ל"ראש הממשלה" של רשות הטרור הפלשתינית, ויחד עם הפינוי האכזרי של גבעה 26 בקריית ארבע - כל אלה חייבים להדליק נורה אדומה אצל כל מי שמדינת ישראל בכלל ועתיד ההתיישבות בפרט יקרים ללבו.
בנוסף, שוב ושוב מוזכר בשיח הציבורי צמד המלים "היום שאחרי", בעיקר בהקשר של תקוותם של אנשים מסויימים שאז יתפנה בוש המנצח לכפות על ישראל את הפתרון שהשמאל הקיצוני לא הצליח לממש: מדינה פלשתינית ממערב לירדן. האם ניצחון אמריקני יהיה חלק וחד-משמעי עד כדי כך שבוש יוכל להשליט את רצונו בעולם כולו? האם סיום כזה למלחמה שנכפתה על ישראל יהיה בראש סולם העדיפויות שלו?
הבקיעים שנחשפו בין ארה"ב לבין מי שנחשבו (בטעות?!) כבעלות בריתה, ובראשן צרפת כפויית הטובה, מצריכים לפחות הערכה מחדש של יחסי ארה"ב-אירופה ושל הצורך בארגונים כמו האו"ם ונאט"ו, שספק אם העולם שאחרי סדאם זקוק להם באותה מידה כמו העולם שאחרי היטלר, או בעת קיומה של האימפריה הסובייטית.
האם סדר עולמי חדש במערכות אלה אינו דחוף יותר לארה"ב מאשר מזרח תיכון חדש? האם "האיחוד" האירופי הוא בר-קיימא, או שהוא בן-חלוף ביבשת שהמאבקים בה הולידו את הנוראות שבמלחמות?
וגם באזורנו, אף אם ניצחון "המערב" (האם יש עדיין מקום למונח זה?) יהיה מהיר וקל, היעד של כינון דמוקרטיה בעירק יהיה איטי וקשה הרבה יותר להשגה. ומה עם מדינות אחרות במזרח התיכון? האם השלטון המושחת בסעודיה ימשיך ליהנות מתמיכה של ארה"ב המצהירה על שאיפתה לדמוקרטיזציה של העולם הערבי? והאם מגמות הדמוקרטיזציה תפסחנה על הרוב הפלשתיני בירדן הנשלט על-ידי משפחה זרה, אבל שואף להקים את מדינתו?
למרות ש"מפת הדרכים" צפויה להימוג בערפל הקרב של המלחמה המתמשכת בעירק, ראש ממשלת בריטניה - ממשלת הכיבוש בצפון אירלנד - לוחץ לקדם אותה, והנשיא האמריקאי עלול להתפתות לכך.
לפיכך, חשוב להפעיל לחץ רב על ראש ממשלת ישראל, כדי לתת משקל נגד ללחץ הצפוי של בוש, הנלחץ על-ידי בלייר הנלחץ על-ידי שירק..
לחץ פנימי זה חיוני לראש הממשלה כדי לעמוד מול הלחץ החיצוני, הנתמך על-ידי שוחרי הפתרון הכפוי בשמאל הסהרורי.
במסגרת הלחץ הפנימי יש להבהיר לכל מי שזומם טרנספר של יהודים בארצם כי הטרנספר לא יעבור. חשוב להבהיר כי אין כוח בעולם שיוכל לבצע טרנספר כזה ואין כוח שיוכל לממנו. אנשי מחנה הגדר וכוהני ההפרדה החד-צדדית מדברים על פינוי ופיצוי, וחושבים על פיצוי בהתאם למחירי הדירות ביש"ע, שהידרדרו כתוצאה ממלחמת אוסלו. לאלה יש לומר שכל פינוי יהיה לכפר שמריהו - עף על-פי הפינוי מרצון של המתנחל אהוד ברק מכוכב יאיר לכפר שמריהו - ובהתאם למחירים שם.
במסגרת הלחץ הפנימי יש להפסיק לדבר במונחי יש"ע, כי אפילו מושג זה מגדיר את "הקו הירוק" ואת קיומם של 2 סוגי יהודים מ-2 צדי הקו. טוב תעשה מועצת יש"ע אם תפסיק לדבר על 250 אלף "מתנחלים", אלא על 500 אלף יהודים מעבר לקו זה, כולל רבים מתושביה היהודים של ירושלים.
לכך יש לצרף את היהודים הגרים בתוך "הקו הירוק" ועובדים מעבר לו. לכך יש להוסיף את מיליוני היהודים החיים בתוך "הקו הירוק", קרוביהם וחבריהם של 500 אלף היהודים המיועדים לטרנספר. רק הבהרת המספרים הגדולים של אזרחי ישראל המעורבים - ולא רק מי שקרויים "מתנחלים" - והסכומים האדירים הדרושים לפיצוי יבלמו את רעיונות העוועים הנרקמים מביילין ועד בלייר, משיראק ועד בוש, ועלולים להטביע את שרון.